לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מגיפת הבדידות האנושית

מגיפת הבדידות האנושית

הבדידות עלולה להרוג, פיזית ונפשית. מה אנו כחברה יכולים היום לעשות בנושא זה?

מאת

עוד מעט נתחיל לקרוא את התורה מבראשית. אולי תהיה לנו הזדמנות להתבונן שוב על הכתוב ולהפיק ממנו תובנות חדשות הנוגעות לימינו. הפעם אני רוצה להתמקד בנושא קיומי וכואב, חוצה מגזרים, עדות וגילאים – הבדידות האנושית.

בסיפור על בריאת העולם יוצר בורא-עולם גן עדן אשר יש בו לכאורה הכל, ושם בו את האדם אשר יצר בצלמו ובדמותו לעבוד את גן העדן ולשמרו. אך אז קורה משהו פלאי: מתבונן שוב האל ביצירתו ואומר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה-לו עזר כנגדו" (בראשית ב יח). האלוהים, בוחן כליות ולב, רואה כי משהו ביצירה המושלמת הזו עדיין חסר. איך יתכן הדבר? הלא לאדם יש הכל! בתים נאים ומלאים, פרנסה טובה, שלוות הטבע הפלאית, שפע מכל מה שרק חלם שיהיה לו – ועדיין חסר הוא משהו? כן, מבין בורא עולם, האדם יכול שיהיה לו הכל אך הבדידות האנושית גוברת על כל אלו. הוא בוחן את כל אשר יצר עד כה ולא מוצא בכל אלו לאדם עזר כנגדו. הוא שב אל מלאכת הבריאה, מפיל תרדמה על האדם, לוקח אחת מצלעותיו ובורא ממנה אשה, בשר מבשרו, ובכך לכאורה נפתרה בעיית הבדידות מבראשית.

יעברו עוד מספר רב של פרשיות וחומשים עד שנבחין כיצד נושא זה מתפתח ומתחילה להיווצר החברה האנושית שרצה אלוהי ישראל: מבני יעקב נוצרים שבטים, שלכל אחד מהם מאפיינים ותפקידים משלו, וכל השבטים מצווים ביחד לפעול גם כקהילה אחת גדולה המקבלת עליה את תורת ישראל ופועלת כעם וכחברה ערכית. רבות המצוות החברתיות הנוגעות ליחסים בין אדם לחברו בתורה. אחת מהן היא הקריאה לשים לב במיוחד "לגר, ליתום ולאלמנה". המכנה המשותף הרחב יותר בין שלוש אוכלוסיות אלו הוא דווקא הרכיב הנפשי: אנשים שמשהו מהותי השתנה בחייהם, וכעת חסר להם משהו קיומי, שעלול למוטט אותם אם החברה שמסביבם לא תשים לב ותדאג להם. הם נשארו בודדים, והבדידות עלולה להרוג, פיזית ונפשית.

ספק אם ניתן היה לצפות מה יקרה לחברה האנושית לאחר התפרקות המבנה השבטי והחמולות, כשיעברו לעידן המודרני, שבו שפע כלכלי יעמוד במרכז השאיפה האנושית מחד, ומאידך ערך האינדיבידואליזם עולה, במחיר של בדידות אנושית בהיעדר השבט, המשפחה הרחבה או הקהילה התומכת שרואה את האדם ולא משאירה אותו בבדידותו.

חשוב להבחין כאן בין המושגים "לבד" ו"בדידות", על מנת להבין כי בדידות היא בסופו של דבר חוויה סובייקטיבית של האדם המשקפת את הפער בין מה שהאדם רוצה וצריך כמגע חברתי, לבין מה שמתאפשר לו בפועל, גם אם הוא לא נמצא בפועל לבד. התפרקות המבנה השבטי והמהפכה התעשייתית תרמה לכך שהאדם יכול להימצא במהלך היום מוקף באנשים (ברכבת, בעבודה, במעליות הומות אדם, במגורים בדירות ברבי קומות, אך מאד בודד בליבו פנימה).

אברהם מסלאו, הפסיכולוג האמריקאי הידוע בתיאוריית הצרכים שפיתח, מיקם את הצורך בשייכות במקום גבוה ביותר, אחרי צרכים בסיסיים ובטחון קיומי. תחושת שייכות היא ההפך המוחלט לבדידות: להיות חלק מחברה, להרגיש שייך ומשויך, מקום לקבלה ונתינה, תחושת איכפתיות ואחריות הדדית, הקניית תחושת בטחון נפשי וערך עצמי, הענקת מימד נוסף למשמעות הקיום, יציבות, ודאות ולעיתים גם העלאת הרוגע ושמחה.

באופן פורמלי נושא הבדידות הוכר כאחד מגורמי הסיכון הגבוהים ביותר כיום לתמותה בארצות הברית לאחר שנעשו מחקרים נרחבים בנושא זה במכוני מחקר ואוניברסיטאות על פי דרישת משרד הבריאות האמריקאי. בניו זילנד יש כיום חוק המחייב כל אדם מבוגר המגיע לרופא ומביע צורך בעזרה בבית או מעבר לבית אבות לעבור בדיקה מקפת אשר בין השאר מודדת פרמטרים של בדידות, אשר עלולה להוביל למצבים נפשיים של דכאון ואף לאובדנות. ומבחינה פיזיולוגית: להחרפת אלצהיימר, מחלות לב, השמנה, סרטן ולחץ דם גבוה.

כל אותם חוקרים ברחבי העולם מביעים השתהות גדולה על המספרים הבלתי נתפסים העולים מנתוני המחקר על עוצמת השפעת הבדידות של נפשו וגופו של האדם, אך אולי דווקא אנו, כמי שמתחילים כל שנה מבראשית את הקריאה ש"לא טוב היות האדם לבדו" לא אמורים להיות מופתעים מכך.

אם כך מה אנו כחברה יכולים לעשות בנושא זה?

אולי יש לתת גם סלי מזון נפשיים לאלו הזקוקים לכך, באופן הנרחב הרבה יותר מההגדרה התנכ"ית של "הגר, היתום והאלמנה" , לרווקים ורווקות, לגרושים וגרושות, לאלמנים ואלמנות, לחיילים בודדים, ועוד.

רבים מספור הם ארגוני החסד בישראל שדואגים לאוכלוסיות המוחלשות בשבתות וחגים ושולחים להם סלי מזון ועל כך יבורכו עד בלי די. אך האם בכך מסתיים תפקידנו כחברה בדאגה לזולת? אולי יש לתת גם סלי מזון נפשיים לאלו הזקוקים לכך, באופן הנרחב הרבה יותר מההגדרה התנכ"ית של "הגר, היתום והאלמנה" , לרווקים ורווקות, לגרושים וגרושות, לאלמנים ואלמנות, לחיילים בודדים, לעולים חדשים, לחוזרים בתשובה ולחוזרים בשאלה, בני הגיל השלישי ועוד.

באנגליה, שהוגדרה כ"בירת הבדידות של אירופה", (נמצא ששיעורי הבדידות שם הכפילו עצמם מאז שנות ה-80) מונתה שרה לענייני בדידות, טרייסי קראוץ', וכעת היא פועלת יחד וועדה ממלכתית הבוחנת את הנושא בהיבטים נרחבים ונעזרת באנשי מקצוע מתחומים שונים כגון תחבורה, ניידות, דיור, פנאי, אמנות קהילתית, פנסיות, העסקה והכשרה, בריאות פיזית ונפשית ורווחה, אך גם תכנון ערים כך שיהיו בהם יותר אזורים ירוקים ואזורי מפגש בהם בודדים יכולים להתקבץ ולתקשר עם שכניהם.

(זוכרים את השבט המקורי שלנו? כמה היה זה מובן מאליו אז לצאת מהאוהל ופשוט להתקבץ במרחב השבטי, לדבר, לחלוק חוויות, לאכול ביחד, להתפלל ביחד, לגדל ילדים ביחד ואף להזדקן ביחד. כמה זה היה נכון לבריאות הנפש והגוף של כל אחד מחברי השבט ומסתבר כי עדיין רלבנטי עד ימינו.)

ברמה הלאומית, נדמה כי המודל האנגלי ההולך ומתהווה בימים אלו ראוי ללמידה ולהתאמה למציאות הישראלית, כך שהבדידות תעלה לסדר היום הציבורי ופתרונות שונים ומגוונים יתחילו לעלות ולסייע לאותם אנשים. כל קהילה באשר היא יכולה לבחון ולאמץ מנגנונים שיאפשרו לזהות את הבודדים ולסייע להם להשתייך ולהרגיש חלק חשוב ומשמעותי בקהילה. לא חייב להיות זה בהכרח רב הקהילה או מזכיר הקיבוץ, אלא גם פרטים בתוכו שייקחו זאת תחת אחריותם ובעזרת אנשי מקצוע מתחומים שונים יבחנו מה ניתן לעשות למיגור הבדידות בקהילתם ולברוא את השבט שלהם מחדש.

ברמה האישית כל אדם החווה בדידות כמצוקה נפשית קשה, גם אם זו טרם נתנה אותותיה בנפש כדיכאון או בגוף בצורה של מחלות כאלו ואחרות, ראוי שיפנה למעגל המקורבים לו וישתף אותם במצוקתו. אם אין בכוחם לסייע, אסור שהבושה תעצור אותו מלפנות לייעוץ ועזרה. כן, הבדידות הפכה למגיפה אוניברסלית והעובדה כי אדם חווה זאת אינה מעידה כי "משהו לא בסדר אתו". אלו חלק מהחולאים של החברה המודרנית, וגם לאנשי מקצוע יש כלים לסייע לאדם למצוא את הפתרונות האפשריים לו על מנת להוציאו אט אט ממצוקתו.

אולי המושג "שבט" צריך לעבור היום שיבוט, ועלינו למצוא את הדרכים כיצד לקיים את מצוות התורה בהתאמה לדרך החיים המודרנית, שבה אנו כבר כמעט לא רואים זה את זה פיזית, ובוודאי לא רגשית ונפשית. הידיעה כי החוויה הנפשית של בדידות היא אולי אחד מהאתגרים הקשים שאדם עובר בחייו, תוכל להניע אותנו גם לחשוב כל אחד עם עצמו כיצד הוא רואה את האחר ובורא לו "עזר כנגדו", עם הרבה גמישות מחשבתית ויצירתיות כיצד ניתן לעשות זאת.

זכרו כי כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. מספיק שניקח על עצמנו איש אחד, משפחה אחת שנותרה בבדידותה, וכבר הצלנו עולם שלם.

 שתהיה לכולנו שנה טובה ומבורכת בשפע ברכות שמים, עם הרבה פחות בדידות והרבה יותר אכפתיות ואחריות לזולת.

טרי וינברג MA

יעוץ פסיכולוגי אישי, זוגי ומשפחתי

054-6630613 

4/9/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-5 דיונים

(5) אנונימי, 16/9/2018 15:51

תודה על המאמר

(4) טרי וינברג, 16/9/2018 13:17

Thanks

So much more to do about it! Let's all start together by sharing this article in our communities, invite lecturers and encourage people to do their best until the Israeli government will hopefully implement some of the suggestions raised in other countries who already defined loneliness as one of the highest risks for mental and . physical illnesses.

(3) הילה, 14/9/2018 16:29

הבדידות

אכן מילים קשות.ככל שאנחנו מוקפים במחשבים ובטלפונים הניידים,הבדידות הפכה לדבר שבשיגרה. לו רק השכלנו ליצור קשרים אנושיים,ופחות להיסתגר בדלד אמותיינו,כן יטב. כי הבדידות אכן רעה חולה היא.

(2) אסתר, 14/9/2018 06:03

בדידות כואבת

שלום , אני שמחה שהנושא הועלה ומקווה שהרבה אנשים יקראו ויתחילו להבין ולהפנים שיש בעיה כזאת שאפילו הרמב"ם כתב שהיא המלה הקשה ביותר . ובכן , אנחנו זוג גמלאים הגרים בשומרון , לכאורה ישוב שאמור להיות מאד חברתי ואכפתי לחברים . לצערי יש כאן חבורות חבורות אפילו בתפילות .מספר פעמים רב דברתי עם אנשים בישוב וגם עם אנשים שהם בועדת חברה וקהילה גם עם מנהיגי הישוב דיברתי ואפילו פסיעה קטנה לא נעשתה . אנו מצידנו ניסינו להתחבר למשפחות בגילנו ושנראה לנו שירצו להתחבר איתנו , הזמנו אותם בשבתות לסעודות והם אכן באו ואף שיבחו אותנו על האירוח אולם בזה הכל תם רק מעט מביניהם הזמינו אותנו חזרה פעם אחת ומאז אני מרגישה כאילו מתחמקים אפילו מלפגוש אותנו . יש לנו ילדים ומשפחה שגרים רחוק אבל הם פוחדים להגיע לשומרון . כמו שאכן נכתב אנו ב"ה לא צריכים את סלי המזון כי גם המצב רוח שלנו מאפשר לנו לאכול בקושי פעם ביום אחר הצהריים כך שמזון לא חסר לנו . אבל אני כותבת בכוונה בגסות כי אנחנו יכולים למות בבית ואף אחד לא ידע , ימים ושבועות יכולים לעבור בלי שאף אחד אפילו ידפוק בדלת שלנו . למזלנו ב"ה יש לנו רכב אז מדי פעם אנחנו נוסעים לילדים אבל רק בימי חול כי הם לא שומרים מצוות ואי אפשר להתארח אצלם בשבתות והם באים לחגים אולי 2-3 בשנה . יתר השבתות והחגים אנחנו יושבים שנינו ליד השולחן . לפעמים זה ממש כואב פיזית ואני מרגישה כאילו הלב שלי רוצה לפרוץ החוצה ובכל הזדמנות שיש לי אני מדברת על זה , אני יודעת שגם בעלי סובל אבל הוא לדעתי מלבד שהוא מופנם הוא גם מתבייש להראות . ניסינו כמה פעמים להשתתף בפעילויות בישוב אבל תמיד הסתכלו עלינו שעל נטע זר כלא שייכים . אנו מאד רוצים לעבור קרוב לילדים ולמשפחה אבל אין לנו אפשרות ואני רק מקווה שאולי בורא עולם ישלח לנו שליח שיעזור לנו . שנה טובה כתיבה וחתימה טובה .

טרי וינברג, 16/9/2018 13:09

אל תרימו ידיים

תודה אסתר על תגובתך. קשה לקרוא את הדברים והכאב בוקע מכל אות ואות במכתבך, והוא רק מוכיח עד כמה בדידות יכולה להיות מסוכנת לגוף ולנפש. האם יש לך אפשרות לפרסם את המאמר בעלון הישוב שלכם, בבית הכנסת או במקומות אחרים? מי יהיה השליח שלכם זאת אין לדעת, אך מנסיוני האישי אף פעם אין לדעת מי ירים את הכפפה ויעשה משהו, וכפי שכתבתי זה לא חייב להיות רב הקהילה או מזכיר הישוב. לפעמים צדיק אחד שיבין שצריך גם סלי מזון לנפש ולא רק לגוף, ויקח על זה אחריות, יכול להציל יותר מנפש אחת בישראל. ובאופן אישי אומר לך כי אתם תמיד מוזמנים אלינו! אנחנו לא מכירים אך מה זה משנה. את נשמעת לי אשה רגישה ומקסימה, וגם אם זה לא כל שבת, לפחות שתדעו שיש כאן מישהו שבאמת מבין ואיכפת לו ופותח דלתות ביתו וליבו אליכם.
מעבר לכך אולי גם ליזום הרצאה בישוב בנושא זה (אני או מישהו אחר) יכול לגרום לאנשים להתחיל להסתכל סביב ולראות מי הם אותם "הגר היתום והאלמנה" המודרנים שהתורה מצווה עלינו לא לזנוח אותם ולא לשכוח את קשייהם. אולי הרצאה כזו תהיה הפתח לשינוי בקהילה שלכם?
כל טוב וגמר חתימה טובה!

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub