לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מעגל שנסגר

מעגל שנסגר

סבא שלי, המחוספס, גאה בי. אולי עכשיו אוכל להיות גאה קצת בעצמי לשם שינוי?

מאת

"סבא, הכרתי את האיש שאתו אתחתן." הכרזתי בביטחון. סבי הביט בי. זה היה בלתי צפוי, אפילו ממני. מהמטבח פתאום שקט, סבתא עצרה לרגע מהבישולים.

"בהודו?" סבא שלי שאל, ומנסה להישמע רגוע.

"כן".

קולו עלה, מאמציו להישאר שליו לא צלחו. סבתא הסתובבה, היד המחזיקה כף עץ קפואה באוויר.

"הודי?"

צחקתי, נהנית לעצבן אותו. זה חלק מהיחסים שלנו, לעצבן אחד את השני. אנחנו יותר מידי דומים.

סוף סוף עניתי לו. "לא סבא," חייכתי, "הוא ישראלי."

"ישראלי? יהודי?" זיק של משהו לא מובן נגנב לקולו.

"כן," עניתי לו, "בטח יהודי. קוראים לו משה."

דממה. סבי החוויר כולו. בסוף לחש, "זה היה השם של אבי."

 לא רציתי לפספס הזדמנות לחשוף את עברו המסתורי של סבי, שעליו סירב לדבר. בקול שקט אמרתי: "באמת, סבא? ספר לי עליו".

ובגלל שעמדתי להתחתן עם בחור בשם משה ולעבור לגור בארץ, או אולי בגלל שהייתי נכדתו האהובה והיחידה, או אולי בגלל שכבר היה בן 78 שנים ונחנק תחת 55 שנות שתיקה, הוא סיפר. את הסיפור שאפילו אבי לא שמע- לי הוא סיפר. זה היה סיפור עצוב וארוך, אבל עם סוף מתוק-מריר.

סבי היה דתל"ש. הוא סיפר לי, במטבח שלו, במרירות, על ילדות של הקפדה וחומרות ועל עוני ומחסור. ברוקלין של שנות ה-30 לא היה המקום הכי קל לגדול בו, במיוחד עם הורים שלא דיברו אנגלית. זה היה סיפור קלאסי על אבי המשפחה שהשאיר את משפחתו בפולין ובא לארה"ב, ורק לאחר 10 שנים הם הצטרפו אליו.

סבי היה הראשון שנולד בארה"ב. אבל למרות העוני הוא היה תלמיד מצטיין בישיבת חיים ברלין. למרות זאת, הוא סיפר לי שחש היעדר חום ושמחה בחיי המשפחה וגם בעבודת השם. לא היתה הבנה של משמעות המצוות. בסוף הוא התגייס לצבא האמריקני ועזב את הדת. חזר בשאלה. לא קצת, לגמרי. בחתונה של חבר הוא הכיר את סבתי והם התחתנו. יש תמונה אחת ויחידה של אבא שלי, הבן הבכור שלהם עם הורי סבי החרדיים, בפעם היחידה שהכירו אותו. בתמונה, אף אחד לא מחייך.

הפעם הבאה שסבי ראה את הוריו היה בהלוויות כל אחד מהם.

כמו שאמרתי, סיפור עצוב.

כעבור שלוש שנים. הייתי לידו במטבח של אחי. באנו- אני ומשה עם התינוק מישראל, לארצות הברית, ליום השנה של אמי ז"ל. ישבנו ואכלנו את האוכל הכשר מכמה סירים כשרים שסחבנו אתנו, בעוד אני מנסה לשמור על אווירה קלילה ונורמאלית. כאילו כובע הברט שלי הוא נורמאלי לחלוטין, כאילו שרוולים ארוכים וחצאיות עד לקרסוליים באוגוסט הם לגמרי באופנה. מרגישה שאני צריכה להתנצל על כך שאני עכשיו שומרת תורה ומצוות. להוכיח שאני לא כזאת מוזרה, ושמשה בעלי לא עשה לי שטיפת מח.

ישבנו בשתיקה נעימה. פתאום סבי פונה אלי: "את יודעת מה, ילדונת? אני גאה בך" הוא אמר.

"מה?!" אמרתי, לא מאמינה, "למה?" כל רגע של הביקור הזה חשתי שאני מתנצלת על קיומי.

"אני מסתכל עליכם ואני רואה שאתם עושים עם כל הלב. אתם מרגישים ועושים. כל חיי ראיתי אנשים שעושים ללא רגש בלב וללא הבנה. אני ממש גאה בך שאת דתיה".

דמעות עמדו בעיניי.  לזה לא ציפיתי. סבא שלי, המחוספס, גאה בי. אולי עכשיו אוכל אפילו קצת להיות גאה בעצמי לשם שינוי. השיחה הזאת היתה עבורי כמו קופסא קטנה שכאשר אני פותחת אותה ומציצה פנימה אני רואה אור יוצא אלי ומרגישה שהכל בסדר ושאני בדרך טובה.

שלוש וחצי שנים עברו, וציפינו כל יום ללידת ילדנו השלישי. אבי התקשר- סבא לא מרגיש טוב. כדאי שאדבר אתו עכשיו. "תתפללי עלי" הוא ביקש, קולו חלוש. " סבא, בטח שאתפלל. אבל גם אתה יכול להתפלל! השם שומע אותך.", רציתי שהוא יידע.

"אל תטיפי לי, גברת" הוא הזהיר, כועס. הפעם לא צחקתי.

שלחתי לו מייל ובקשתי מאבי שיקרא לו.

"סבי היקר,

אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך מאוד. תמיד היית בחיי השפעה גדולה לטובה. אני יודעת שבקשת שלא אטיף, אבל תעשה טובה אחת קטנה בשביל נכדתך החוצפנית. רק תגיד, "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד" פעם אחת, אני אוהבת אותך."

הוא ביקש שיקראו את המכתב שוב ושוב. הוא בכה. הוא ביקש שיבוא רב, שאמר אתו שמע ישראל, ודיבר אתו לבד. אני רוצה להאמין שאפילו אמר וידוי.

כמה ימים לאחר מכן נולד בננו השלישי ידידיה נ"י. התקשרתי לסבא להגיד לו מזל טוב. הוא כבר לא יכול היה לדבר אז הוא מחא כפיים. יום למחרת, קצת לפני השקיעה ביום שישי, הוא נפטר. הוא היה בן 83 במותו.

כל יום כשאני פותחת את הסידור שלי, אני הופכת את דפיו הבלויים, עוברת לעמוד 83 ובמקרה זה הדף שבו כתוב "קריאת שמע". כשאני אומרת את המילים, תמיד אני חושבת על סבא שלי. איפה הוא עכשיו? האם יש לו נחת רוח מהנכדים והנינים שלו? אני חושבת על מעגל שנסגר, ועל כך שלעולם לא נוכל להבין את דרכי האלוהים.

לע"נ סבי דוד עזריאל בן משה ומלכה בלומה

נפטר בט' אדר ת.נ.צ.ב.ה. 

3/9/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub