לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




השביל הזה ממשיך כאן

השביל הזה ממשיך כאן

מה שאמרתי לבן שלי ולעצמי , ערב תחילת שנת הלימודים, בתיכון עם פנימייה.

מאת

יש מעט מאוד רגעים בחייו של אדם שבהם הוא יודע, בזמן אמת, שהוא נמצא באירוע היסטורי. בהתרחשות שגם בפרספקטיבה של מאה ועשרים שנות חייו היא משמעותית מאוד. ואני לא מדבר עכשיו על שחרור הכותל, נפילת התאומים או התרחשויות מהסוג הזה. להפך, העולם ממשיך כרגיל, עוד יום שגרתי לגמרי, אבל בחיים האישיים – משק כנפי ההיסטוריה.

אירוע שכזה התרחש בחיי ביום ראשון שעבר. בשעה תשע וחצי בבוקר נכנסנו לרכב, אשתי, אני, הילד הבכור שלנו והמזוודה שלו, ואחרי שעה ומשהו חזרנו הביתה אשתי ואני. בלי מזוודה ובלי ילד.

טוב, נראה לי שעשיתי את זה קצת יותר מדי דרמטי. זה לא שמסרנו אותו לאימוץ. פשוט שלחנו אותו לישיבה תיכונית עם פנימיה. ואם זה לא מספיק מרגש בשבילי גם ככה, אז לא סתם ישיבה תיכונית. אותה ישיבה שבה - בדיוק באותו תאריך, א' אלול, לפני 28 שנים - התחלתי אני את לימודיי בה. שומעים את המשק, נכון?

מכירים את ההורים האלה שלוקחים את הילדים שלהם ל"שיחה"? ממש קובעים איתם שעה ומקום ומדברים? אני לא כזה.

מלחיץ אותי שיחות. וברוך השם שגם ההורים שלי לא כאלה. אנחנו מדברים כמובן, אבל בתוך החיים עצמם, לא במסגרת מגעים רשמיים. ואחרי כל זה, ביום ראשון שעבר, באותה נסיעה, לקחתי את הילד שלי לשיחה. אמרתי לו: תקשיב טוב. יש לי דברים חשובים לומר לך. והוא הקשיב.

שבוע אחר כך, אני חושב שיש כמה נקודות מתוך השיחה הזאת שחבל שיישארו רק ביני ובין בחור הישיבה הפרטי שלי. הרי חוץ ממנו, יש עוד כמה שמתחילים בימים אלה מסגרת לימודית חדשה. ואולי בפנימייה. אז מאיפה נתחיל? מהנושא הכי מאיים בדרך לישיבה חדשה. מהפיל הגדול שברכב:

הגעגועים. תלמידים יקרים (וגם תלמידות, ובעצם כל מי שיוצא למקום חדש), קבלו טיפ שיעזור לכם להתמודד עם המחנק בגרון ועם הדמעות בעיניים:

ובכן, תרופת הפלאים היא להבין שזה עניין חולף. זה פשוט משהו שעובר תוך כמה שבועות. בטוח. אצל כולם. בדיוק כמו שביום הראשון בגן מיררתם בבכי בפרידה מאמא, ואחרי כמה ימים/שבועות הפסקתם עם העניין הזה, כי פתאום אמרתם לעצמכם "היי, בעצם נורא כיף לי בגן עם כל המשחקים והחברים ובבית די משעמם" – כך גם כאן. הגעגועים הם עניין מאוד זמני. צריך לדעת את זה, לזכור את זה, להאמין בזה. הלוואי שכל הבעיות שלנו בחיים היו עוברות כמו קשיי הפרידה שיש לנו כשאנחנו עוזבים את הבית. וזה לא סתם עובר, אלא שתוך זמן לא רב, נגיד באזור חנוכה, הפנימייה הופכת לכיף הכי גדול, למרכז החיים. יהיו צריכים להזכיר לכם לצלצל הביתה מדי פעם.

אז מה עושים בינתיים? אפשר ומומלץ לחזור הביתה יום אחד באמצע השבוע, אפשר לבקש מההורים לבוא לביקור, אפשר גם לבכות קצת בשירותים (רק זהירות עם נייר הטואלט הישיבתי – הוא שורט), אבל הכול מתוך תודעה שזאת בעיה זמנית שנפתרת מעצמה.

ואל תיתנו לקור הרוח שלי להטעות אתכם. את הטור הזה כותב הילד הכי מתגעגע בעולם הישיבות. קיבלתי בשעתו אישור מיוחד מראש הישיבה שלי (ושל הבן שלי) לחזור הביתה בכל יום שלישי עד שאתרגל. עד היום אני אסיר תודה לו על כך. אבל זה לא הספיק לי. גם בשאר הימים ביקשתי מאבא שלי שיבוא, מתי שהוא רק יכול, ללמוד בבית המדרש של הישיבה, כדי שארגיש בבית. אחר כך, כשקצת התביישתי בזה, ביקשתי ממנו שיגיע ללמוד בבית הכנסת הקטן של היישוב שבו נמצאת הישיבה. לא בטוח שאראה אותך בכלל, אמרתי לו, אבל עצם הידיעה שאתה באזור מקלה עליי. והוא עשה את זה (תודה רבה, אבא!), עד שזה פשוט עבר.

טוב, בואו נדבר קצת על הלימודים עצמם. הרי זה מה שעושים שם בישיבה בסופו של דבר. וזה קשה. לא כולם אוהבים ללמוד. ולצערי, בניגוד לגעגועים, כאן אני לא איש בשורה: הקשיים האלה, בעצימות כזאת או אחרת, מלווים אותנו כל החיים. הקונפליקט בין הכיף המיידי והלא דורש מאמץ ובין עשייה שנותנת סיפוק אמיתי אך דורשת התעמקות ועמל, הוא האתגר המרכזי של חיינו כאן בעולם הזה.

אז מה עושים? אני מציע לך, תלמיד כיתה ט' יקר, וסליחה שאני מדבר עכשיו כמו קשיש בבית אבות, להקשיב לניסיון החיים של אנשים מבוגרים ממך. תשאל את מי שאתה רק רוצה, אם הוא לא מתגעגע לימי עלומיו. לזמן שהיה לו להשקיע בלימודים, לכוחות של אז, לריכוז, לזיכרון, ליישוב הדעת.

במובן הזה העולם ממש אכזר. אתה יודע כמה הייתי מאושר לו ניתנה לי עכשיו האפשרות לחזור ללימודים? לא כי חלילה רע לי בחיים עכשיו. טוב לי מאוד ברוך השם, ובדיוק לכן אין לי זמן. בשביל  לפתוח דף גמרא אני ממש צריך להילחם ראש בראש בלו"ז שלי. לשים לשעה קלה על "השתק" את העבודה, את הילדים, את כל משימות החיים החשובות, וגם את השטויות. ואז, כשזה קורה סופסוף, אני מתיישב  מול הגמרא ו... נרדם. והנה, אתה נמצא עכשיו במקום שנותן לך הכול - סביבה נעימה, אוכל, מורים טובים,חברותות , ובעיקר המון זמן – אבל המציאות מלמדת שבדרך כלל לא יודעים להעריך את זה. או כמו שאומר הפתגם הסיני הנודע (שהרגע המצאתי): "כשאתה צעיר יש לך המון זמן וכוח אבל אתה עדיין צעיר, כשאתה מבוגר יש לך המון שכל וניסיון חיים אבל אתה כבר מבוגר".

אני יודע שקשה לשכנע בזה ילד בן 14 שאומר לעצמו "עזוב אותך מלימודים עכשיו, תן ליהנות מהחיים". אבל אני אומר: עזוב אותך מלבזבז זמן עכשיו, יהיה לך כל כך הרבה זמן לבזבז בהמשך החיים, נצל את השנים האלה שחולפות כה מהר כדי להתמלא בתוכן.

השנים הקצרות האלה בישיבה הן הזדמנות נדירה להוסיף ידע וערכים ומטען שישפיעו על כל חייך, לא משנה לאיזה כיוון תיקח אותם אחר כך.

מי שמשקיע, מי שמחובר ללימוד, גם יהיה עורך דין טוב יותר, רופא טוב יותר, איש הייטק טוב יותר, נהג משאית זבל טוב יותר. וגם - אבא טוב יותר ובעל טוב יותר ובן טוב יותר.

בעוד כמה דקות אתה הולך להכיר לא מעט פרצופים חדשים. כמה מהם ילוו את חייך מכאן והלאה. חברויות מהתיכון זה משהו שיכול להימשך אל תוך החיים, אפילו אחרי שמתחתנים. נסה להאיר אליהם פנים. לכולם. פשוט להיות נחמד, ולא סתם מתוך נימוס, נחמד באמת.

תבין, כל חבריך לכיתה הם אנשים שירדו עכשיו מגדולתם. גם אתה. זה נשמע נורא אבל אני אסביר: הרי כל אחד הגיע מבית הספר שלו, מכיתה ח', הכיתה הגבוהה ביותר, עם כל המעמד החברתי והתנאים הנלווים, וגם עם המקום המיוחד בבית, במשפחה, בשכונה, ופתאום הכול מתאפס. אתם מגיעים למסגרת חדשה לגמרי שבה אתם בעצם כיתה א'.

בצבא יש מילה מדויקת שמתארת חייל חדש שרק עכשיו הגיע לבסיס והוא לא יודע מה עושים ומי נגד מי: "שוקיסט", מלשון שוק והלם. אין דבר שיכול לעשות טוב לשוקיסט יותר מחיוך על הבוקר. אפילו אם המחייך הוא שוקיסט בעצמו.

יש לי עוד כל כך הרבה דברים חשובים לומר, אבל המקום בעמוד הזה נגמר. טוב שהנסיעה לישיבה הייתה ארוכה יותר. יש רק עניין אחד שעליו לא דיברנו בדרך לישיבה. התמודדות חדשה בחיים: פתחתי בזה שהגעגועים של ילד שמתחיל ללמוד בפנימיה הם דבר שפשוט חולף עם הזמן. אבל מה עם הגעגועים שאיש לא הכין אותנו אליהם? לא של הילד, אלא של מי שנשאר בבית? יכול להיות שלא רק לי היה קשה לפני 28 שנה, כשהתחלתי את הישיבה, אלא גם להוריי?

מקווה שגם זה עובר. עד אז, אני שוקל להתחיל לבוא מדי פעם ללמוד לידך. אל תדאג. לא אשב בבית המדרש של הישיבה החדשה. לא אעשה לך בושות. אבל יתכן שאלך לבית הכנסת הקטן של היישוב שבו נמצאת הישיבה. לא בטוח שאראה אותך בכלל, אבל עצם הידיעה שאתה באזור אולי תקל עליי.

מתוך הטור השבועי ב"בשבע". 

26/8/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-1 דיונים

(1) אניה, 28/8/2018 06:02

הנזק הבלתי הפיך

אהיה עדינה ומאוזנת ככל האפשר בתגובתי. אני שומעת סיפורים עצובים עד כאב על ההתמודדות של הילדים/נערים הצעירים עם תנאי הפנימיות, על כל המשתמע. אני חושבת שיש מספיק התמודדות בגיל הצעיר הזה מכל הבחינות, במיוחד במציאות המודרנית העכשווית על כל בעיותיה - התמודדות קשה גם ככה. הריצה האופנתית הזו אחרי איפסון הילדים בפנימיות ללא התמיכה הורית היומיומית הכה חשובה בגיל הזה (גם על רקע של מרד נעורים ורצון לעצמאות ואולי דווקא בגלל הרקע הזה) - נראית לי מוגזמת, עדרית ולא נכונה. חוץ ממקרים מסויימים בהם המסגרת והרקע המשפחתי מביאים לעדיפות של חיי פנימיה עבור הנער - זה מיותר ומכביד ללא כל סיבה נרארית לעין. ממש מזכיר את הלינה המשותפת של ילדים רכים בקיבוצים בשנות ה50 וה60, ואין צורך להכביר מילים על הנזקים הבלתי הפיכים שקרו שם. נכון שבמסגרות ההן דובר על גילאים הרבה יותר רכים אבל כאמור, גם גיל הנעורים על איפיוני המרד והעצמאות שלו - משווע להגנה והיציבות המשפחתית. תנו לילדים לגדול בבית! עם אמא. עם אבא. עם המסגרת המשפחתית. יש להם את כל חייהם הבוגרם להיות עצמאיים, להתמודד לבד, ולקבל עליהם את אתגרי החיים. אפשר ללמוד תורה ומוסר, להתעצב ולהתגבש לאדם מוסרי בוטח בעצמו נדיב סובלני מקיים מצוות ושאר התכונות הטובות - גם אם ישנים כל לילה בבית. שוב, אני מדברת מתוך ידיעה. אני קרובה למורי ישיבות שבעצמם מוסרים על המצוקות הקשיים החרדות העצב העלבונות ובעיקר - הבדידות. הבדידות שמקבלת מימד הרבה יותר עמוק דווקא בתוך המון הנערים. אני את ילדי לא נתתי ולא הייתי נותנת לפנימיה. לא דתית וגם לא חילונית אגב.

רינה, 30/8/2018 13:50

מסכימה עם הנאמר לעיל

לפחות להרגיל אותם שהם חוזרים הביתה פעמיים בשבוע וישנים בפנימיה יומיים בשבוע. כך יש את ההרגשה של פנימיה אבל עדיין באים הביתה ויש פיקוח על הילדים והרגשה של בית.

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub