אי אפשר ללמוד ללכת בלי ליפול. החיים הם לא 'להיות מושלמים', אלא להמשיך ולנסות; להיענות לאתגרים, ולא להפנות להם עורף.

הפסיכולוגים טוענים שהלחץ שמופעל היום על ילדים 'להיות מושלמים', גדול מאי פעם - והתוצאות הרסניות. פרפקציוניסטים מפחדים לטעות, ולכן הם אינם מסוגלים לפעול, לצמוח ולהצליח.

להלן סיכום קצר של מבטו של פרפקציוניסט על העולם (כמתואר ב'פסיכולוגיה היום', מרץ/אפריל 2008):

יחס לטעויות: פרפקציוניסטים נוטים לפרש טעויות כמקבילות לכישלון, ולהאמין שבעקבות כישלון הם יאבדו את הכבוד שרוחשת להם הסביבה.

סטנדרטים אישיים גבוהים: לא רק שהפרפקציוניסטים מציבים לעצמם סטנדרטים גבוהים מאוד, הם גם מייחסים חשיבות מוגזמת לסטנדרטים האלה כמדד להערכה עצמית.

ציפיות הוריות: פרפקציוניסטים נוטים להאמין שההורים שלהם הציבו עבורם מטרות יעד גבוהות במיוחד.

ביקורת הורית: פרפקציוניסטים חשים שהוריהם (היו או עודם) ביקורתיים באופן מוגזם.

הטלת ספק ביכולת: פרפקציוניסטים מטילים ספק ביכולתם להשלים משימות.

ארגון: פרפקציוניסטים נוטים לשים דגש חזק מאוד על סדר.

לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שזה לא מתכון בדוק לאושר או להצלחה.

אנחנו חייבים לגלות אהבה לילדינו, להאמין בהם ולהעריך את ההשקעה יותר מהתוצאה

והרבה מהאשמה, למעשה, מוטלת על... אתם כבר יודעים מי. גם בתי הספר וגם חברים מפעילים לפעמים יותר מדי לחץ על הילדים שלנו, אבל הנאשמים הבולטים במקרה זה הם אנחנו, ההורים.

מה שאנחנו משדרים הוא זה שמשפיע בצורה החזקה ביותר על הילדים שלנו, והוא הגורם רב המשקל בעיצוב תפיסת החיים שלהם. אם נגלה אפס סובלנות כלפי שגיאות, ככה יעשו גם הם. כתוצאה מכך, כולנו ננהל חיים מצומצמים מאוד. אנחנו חייבים לגלות אהבה לילדינו, להאמין בהם ולהעריך את ההשקעה יותר מהתוצאה.

אחת מהאמונות הבסיסיות שלנו היא, שבעוד שהבחירה כמה להשקיע ולהתאמץ נמצאת בידינו, התוצאות נתונות בידי האלוקים. אין ביכולתנו לקבוע אם מאמצינו ישאו פרי או לא. במקרה הטוב - לא רלוונטי להיות פרפקציוניסט, אבל במקרה הרע זה ממש מזיק.

ה' לא מצפה מאיתנו להיות מושלמים. הוא יודע שזה לא ריאלי. ואנחנו לא צריכים להציב סטנדרטים גבוהים יותר מאלוקים עצמו. התמקדות בחיובי היא זו שתדרבן אותנו להמשיך. לעולם לא נהיה מושלמים, אבל עם יותר אהבה עצמית והערכה עצמית, נוכל להשיג המון.