לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חיים ברכבת הרים

חיים ברכבת הרים

חברה שלי שהגיעה לביקור ראשון בארץ אמרה שהישראלים נראים כמו "ניו-יורקים על סטרואידים"...

מאת

חברה שלי מארה"ב הגיעה לביקור ראשון בישראל. היא סקרה את האנשים המתרוצצים ברחובות, ואמרה שהישראלים "נראים כמו ניו-יורקים על סטרואידים". ישראל היא מדינה של ניגודים קיצוניים ורגישויות גבוהות. הכל עז וקיצוני יותר בארץ.

פסיכולוגים רבים סוברים שצעירים אוהבים לעלות לרכבת הרים, מכיון שזאת דרך בטוחה להתחכך במוות – ובסופו של דבר לצחוק עליו. החיים בישראל הם כמו נסיעה ארוכה ברכבת הרים אדירה – כשהמוות (מחבלים, מלחמות או תאונות דרכים) מהווה איום די מוחשי, חיים כאן בערנות גבוהה שומעים צעקות אימה, כמו גם צעקות של שמחה.

האמריקאים אדיבים יותר מהישראלים. יש פחות דחיפות, עקיפות תורים, צפירות... ופחות סכנות. פחות דברים שדורשים ממך להסתכן, פחות דברים חשובים. ברגע שאנחנו סוף סוף מתרגלים למשהו ומשלימים עם דבר אחד, כבר מגיע משהו אחר.

זאת לא ארץ של שקטים, שלווים, אדישים. זאת ארץ של אנשים שאכפת להם.

גם השקפת החיים של האנשים כאן מקבלת חשיבות בהתאם. אין כמו ה"חילוני" הישראלי לגבי אנטי-דת, ואין כמו החרדי לענין קיצוניות בשמירת מצוות, אין להוטים כמתנחלים. זאת לא ארץ של שקטים, שלווים, אדישים. זאת ארץ של אנשים שאכפת להם. זאת ארץ שבה הכל חשוב. ובסופו של דבר זו ארץ שבה הא-ל הרבה יותר מוחשי. רבים מהמסכים המסתירים ומטשטשים את מציאותו של א-לוהים בנכר, אינם קיימים כאן. אפשר כמעט לחוש שאפשר להושיט יד ולגעת בו (ואולי לכן אנחנו נדחפים אל הכותל מתוך תקווה להתמזג איכשהו עם הבורא, לגעת בישותו).

אומרים שלאחר מלחמת ששת הימים אמר אחד מראשי הצבא, שדווקא לדעתו א-לוהים לא עזר לנו במלחמה הזאת. בהתחשב באופיים הניסי של הקרבות, הדברים נשמעים כמו אמירת תם. אבל מה גרם לו לומר את זה? מציאות הא-ל כל כך ברורה כאן, שאי אפשר להתעלם ממנו. חייבים להתייחס אליו. אפילו הכחשה דורשת את קיומו, את האפשרות שהוא מעורב.

אז אנו דוחפים. זאת לא מדינה לחלשים. אפילו אבותינו במדבר ידעו את זה. הם היו אמביוולנטיים לגבי החיים בארץ הזאת, לא מרוצים מהאינטנסיביות שלה, ויותר מדי נלהבים להאמין לדיווחיהם של המרגלים.

אף אחד לא צועק, לא דוחף או ממרפק אותך ברחוב, כמו עמנו היושב בציון. וגם אף אחד לא דואג, אוהב ומוכן להסתכן בשבילך כמותם.

לפני שנים חברה אמריקאית שלי התנדבה בקיבוץ בצפון וטיילה בארץ ביום החופשי שלה. לילה אחד, היא והחברות שלה פספסו את הקו הישיר האחרון מירושלים. לא היו להן מספיק מזומנים, ומכיוון שלא רצו לאחר לעבודה בבוקר, הן בחרו לנסוע בדרך עקיפה. הן עלו על אוטובוס לחיפה וקיוו לתפוס שם אוטובוס שייקח אותן צפונה. הן רצו לבקש מהנהג להזדרז, ולכן סיפרו לו על הבעיה שלהן. להפתעתן הוא התחיל לצעוק ולגעור בהן, "איזה חוסר אחריות! מה חשבתן לעצמכן?!" הן היו המומות ופגועות מהצעקות שלא נעשו בדיסקרטיות יתירה... ובכל זאת, כשהן הפסידו גם את האוטובוס בחיפה, אותו נהג לקח אותן אליו הביתה, נתן להן ארוחת ערב ומקום לישון, ובבוקר החזיר אותן לתחנת האוטובוס. רק בישראל...

זאת ארץ של שיאים ושפל. בשבת, הרחוב הראשי בירושלים, רחוב יפו, ריק, ממש עיר רפאים. שתי דקות אחרי צאת השבת, הרחובות כל כך שוקקים שקשה לפלס דרך בהמון. זאת ארץ שרמת האושר בה יותר גבוהה מכל מקום אחר בעולם, וגם רמת האסונות גבוהה. ארץ של יהודים מכל העולם ומכל הקשת הדתית. זאת ארץ מלאת להט. ארץ שמשרה אהבה ושנאה. אי אפשר להישאר בה ניטרליים. אי אפשר להישאר מנותקים. זה המקום ליהנות מהנוכחות הא-לוהית, לחוש את אהבתו ולתקשר עמו.

כמו שאמרתי, זה לא בשביל אנשים עם לב חלש. יש בינינו כאלה שמעדיפים לחיות 'שם' ורק לבוא ולבקר. אבל אם הולכים על זה, זאת נסיעה לכל החיים ברכבת הרים. רק בארץ הקודש, רק בתוך עמו של הא-ל, ייתכנו חיים תוססים ומלאים כל כך.

 

17/11/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אילנה, 19/11/2007 09:29

רק בישראל יכולים לחיות אנשים בעלי נשמות גבוהות

ולא כל אחד זוכה לגור בארץ הקודש. ארץ שעיני ה' בה מראשית שנה עד אחריתה. פה מרגישים את השכינה שורה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub