רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

כשהנתינה והאהבה אינן הדדיות

ב׳ במרחשוון ה׳תשס״ח ב׳ במרחשוון ה׳תשס״ח 14/10/2007 | מאת אמונה ברוורמן

איך מתמודדים עם מערכות יחסים שבהן משוואת הנתינה (והאהבה הבאה בעקבותיה) אינה מאוזנת?

"נתינה מביאה אהבה" הוא כלל יהודי בסיסי. יש כאלה שמניחים שההפך הוא הנכון, אבל מבט אחד על מערכות היחסים בין הורים לילדיהם מבהירה את האמת במהירות הבזק. מכיוון שההורים הם נותנים מיסודם (הנתינה מתחילה אפילו לפני שהילדים נולדים!), האהבה שלנו לילדינו עמוקה באופן ניכר מהאהבה שלהם כלפינו (ושימו לב, אמהות יהודיות יקרות: רגשות האשמה שאתן מעוררות בהם, אינם שווים לאהבה). כן, הם אוהבים אותנו; הם עשויים אפילו לגלות את החיבה שלהם בביטויי הכרת טובה, שיחות טלפון מדי פעם וכרטיס ברכה פה ושם, אבל המשוואה הבסיסית אינה מאוזנת.

כל נתינה מובילה לאהבה. ככה ברא ה' את עולמו. זהו עיקרון טבע נתון. אפשר לראות בזה הזדמנות אדירה – בכל פעם שאנחנו נותנים נפתחת בפנינו אפשרות למערכת יחסים חדשה. אנחנו משקיעים את עצמנו בחייהם של אחרים וכתוצאה מכך הופכים להיות עשירים יותר ועמוקים יותר.

אבל יש גם פרספקטיבה צינית יותר, צד בעייתי שיש להיזהר ממנו. ככל שנותנים יותר אוהבים יותר... ונחשפים יותר לפגיעה.

בעוד שרוב האנשים הבריאים בנפשם לא נותנים על מנת לקבל, בכל זאת מתעוררות בנו ציפיות נלוות, שאלה שלהם הענקנו יגיבו באופן דומה. וכשהם לא... אנחנו רק בני אדם. אנחנו מתאמצים להמשיך לחייך, לא להפוך למרירים, להמשיך לתת.

מספרים על אחד מגדולי הרבנים, שאחד מתלמידיו התייחס אליו באופן גס ופוגע. כמה שנים אחר כך, בא אותו צעיר אל הרב וביקש המלצה לעבודה. הרב נענה ברצון מבלי להניד עפעף.

שמעתי את הסיפור הזה והתפעלתי: איך אדם יכול להיות כל כך עניו?

שמעתי את הסיפור הזה והתפעלתי: איך אדם יכול להיות כל כך עניו? והתביישתי: לא נראה לי שהייתי מסוגלת להתנהג ככה. והתנחמתי: מכיוון שהסיפור הזה בא להעלות את שבחו של רב חשוב, מדובר בוודאי בהתנהגות יוצאת דופן. הסיפור מציג התנהגות שראוי לשאוף אליה. יש תקווה. אני עדיין מתקדמת. אולי באחד הימים...

בינתיים, אני מתמודדת עם דילמה. מדובר במחזה שחוזר על עצמו המון פעמים. רק שמות השחקנים משתנים.

כשיש לך בית פתוח (כמו שלנו) והמון אורחים (כמו שלנו), חלק מהאורחים הופכים להיות חלק מהמשפחה. לא רק אני נותנת ואוהבת, גם בעלי נותן (ואוהב) והילדים שלי נותנים (ואוהבים). אנחנו פותחים את ביתנו, את חיינו, את ליבותינו. אנחנו מייעצים לאורחים/לתלמידים/לחברים החדשים שלנו במערכות היחסים שלהם, בנישואין ובחינוך ילדים, במשברים בעבודה ובאתגרים אחרים שמציבים החיים.

אנחנו לא עושים את זה מתוך ציפייה למערכת שקולה של תן וקח. אבל (וכאן אנחנו מגיעים לקטע שמדגיש את ההבדל ביני לבין אותו רב שהזכרתי קודם), כשהם מתחתנים ולא מזמינים אותנו, כשיש להם מסיבה ואנחנו לא מוזמנים, כשהם חוגגים הצלחות או אירועים חשובים בחייהם בלעדינו, אני נפגעת. זה כואב לי.

אני לא נותנת להם מתוך ציפיות (למרות שאמי לימדה אותי שמן הנימוס להביא איתך מתנה כשאת מוזמנת לסעודה!), אבל בגלל שהושטתי להם יד - אכפת לי מהם, הם חשובים לי, אני מחבבת אותם - והגישה המתעלמת שלהם פוגעת.

האם שיטיתי בעצמי לגבי אופי היחסים בינינו? אולי. כשאני חושבת על כך, אני מבינה שהאורחים שלי הם כמו ילדים; כמקבלי החסד, הקשרים הרגשיים שלהם רופפים יותר מאלה שלנו - הנותנים. הנאות החיים וההתמודדויות, האתגרים והחגיגות שלי חשובים להם פחות מכפי שחשובים לי האירועים שלהם. זה חוק טבע.

וההשוואה הזאת עוזרת לי (למרות שחלק מהאורחים שלי אולי לא יאהבו שמשווים אותם לילדים!). כי האהבה שלי לילדים גוברת על הכל, ואני רוצה להעניק להם, מתאווה לתת להם, הרבה מעבר לנקודה של חשיבה רציונאלית או לוגית. לא משנה עד כמה הם יכולים לפגוע או להיות כפויי טובה (אני מתכוונת לילדים של מישהו אחר, כמובן), אנחנו ממשיכים לתת. זה אינסטינקטיבי. זה בלתי נשלט. זאת אהבה. אנחנו נותנים ונותנים בלי שיקולים עצמיים, אלא אם אנחנו חושבים שזה מזיק להם (ואפילו אז קשה לנו לשלוט בעצמנו ולהפסיק).

ובדיוק כפי שהאהבה שלנו לילדינו גוררת אותנו מעבר לגבולות הנתינה שלנו, כך צריכה להיות האהבה שלנו לכל ילדיו של הקב"ה, כשהוא עצמו משמש לנו דוגמא. ה' נותן ונותן, דואג ואוהב... למרות שאנחנו מבטאים מעט מאוד הכרת תודה בתגובה, דורשים יותר ויותר, מתלוננים על מה שאנחנו לא מקבלים ובקושי מזמינים אותו לאירועים המשמחים שלנו.

אילו הייתי רואה את כל האנשים הנפלאים בחיי כמו ילדים, הייתי יותר סלחנית. סביר מאוד שבכל זאת הייתי כועסת (כבר אמרתי שאני עדיין בתהליך, נכון?), סביר מאוד שבכל זאת הייתי נפגעת (אחרי הכל, אף אחד לא יכול להכאיב לנו כמו הילדים שלנו!). אבל הייתי יכולה להתגבר ולהתעלות מעל לרגשות האלה, מפני שאהבתי לילדיי והרצון שלי – לא, הצורך שלי – לתת להם, חזקים הרבה יותר מכל פגיעה רגעית.

הרגשתי תסכול משום שאותם אורחים לא השיבו לי באותה מטבע, אך במחשבה שנייה נראה שהם כן - רק בדרך שונה. הם לימדו אותי לחפור עמוק יותר כדי לבטא ולפתח את האהבה שלי לבני עמי. הם גם לימדו אותי להיות מודעת יותר להענקתו האינסופית של הקב"ה, ולהשתדל לבטא יותר הכרת הטוב כלפיו.

אז אני מניחה שאמשיך להעניק; נשאר לי כל כך הרבה ללמוד.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן