לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: בא
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




על קמטים וכל השאר

על קמטים וכל השאר

שתי תקריות מביכות הבהירו לי שאני כבר לא כל כך צעירה, ולימדו אותי גם שיש הנאות המיוחדות רק לגיל המעבר.

מאת

כשערך לנו הפקיד אתמול את החשבון, הוא פנה אלי בהתנצלות ואמר, "אני חייב לשאול אותך שאלה קצת מביכה. האם את זכאית להנחת תושב ותיק?"

אני לא יודעת אם הזכויות האלה מתחילות בגיל 60 או 65, אבל מכיוון שאני בסך הכל בת 48 הייתי בטוחה למדי שאני לא זכאית, והשאלה הזאת קצת הממה אותי.

למחרת התייצבתי ליד דלפק אגף הקוסמטיקה בחנות ה'פארם' הקרובה, מחכה בתור לדוגמית החינם של מוצרי הקוסמטיקה ש"יתאימו בדיוק לסוג העור שלי".

"אהה, את בטח רוצה את זה של הקמטים", אמרה נערת המכירות, ודחפה כלאחר יד את הדוגמיות לעברי (בלי לאפשר לי אפילו למחות!).

למרות שההופעה החיצונית חשובה לי כמו לכל אדם אחר, שני הסיפורים האלה גרמו לי לצחוק (וזאת כמובן הסיבה לכל הקמטים שלי!). כבר מזמן הפסקתי להעמיד פנים שאני מצפה לעוד יום-הולדת 29, או אפילו 39. כשיש לכם ילדים בני עשרים פלוס, קשה לשמור על האשליה. קיבלתי בהכנעה (רוב הזמן) את העובדה שחלקים מסוימים בגופי כבר לא פועלים כבעבר. יתכן שאני מתעמלת באופן עקבי יותר מאשר בשנות העשרים לחיי, אבל אני נעה קצת יותר לאט. והשכל שלי בהחלט פחות חד. אילו הייתי עושה בימים אלה מבחן פסיכומטרי, ההישגים שלי היו בוודאי נמוכים יותר, והזיכרון שלי מעט מעורפל יותר – או אולי עמוס יותר.

אבל זה לא צריך להיות זמן לגעגועים ולנוסטלגיה. למרות שמרגש להיות צעיר – תחושת היכולת והפוטנציאל וההנאה שבכך; הסיפוק מעבודה קשה עבור משהו שבו אתה מאמין; הלימוד מהשגיאות שלך (או לכל הפחות ההצלחה לשרוד אחריהן) ושמחת ההישגים… למרות כל זאת, יש גם הנאה מהחוכמה שבאה עם הניסיון, ומהתובנות העמוקות שנרכשו, אפילו אם הן כבר לא נשפכות באותה קלילות מהשפתיים. אולי המוח שלי איטי יותר (איפה המשקפיים האלה?) אבל המחשבות שלי (אני מקווה) עשירות יותר.

לפעמים אני מתגעגעת לעולם השחור-לבן של העבר, אבל, האם הייתי מחליפה תמורתו את החיים שלי עכשיו?

בגיל 25 החיים נראו פשוטים, המטרות בהישג יד. עשרים ומשהו שנים אחר כך, אני משתוממת מנאיביות הנעורים, במיוחד כשאני מקשיבה לילדים שלי ולחבריהם. תפיסה פשטנית היא דבר חיוני בגיל הזה. היא דוחפת אותנו קדימה. אילו ידענו על כל הקשיים שעומדים בפנינו, היינו מפחדים לנסות, מפחדים לקחת סיכון. התפיסה הפשטנית היא מתנה - אבל היא גם מגבילה.

עכשיו החיים יותר מורכבים, התשובות יותר חמקמקות; הדבר היחיד הבטוח הוא אהבת הא-ל. לפעמים אני מתגעגעת לעולם השחור-לבן של העבר, אבל, האם הייתי מחליפה תמורתו את החיים שלי עכשיו? למרות שבנעורים היו קסם והתרגשות מסוימים, הייתה בהם גם מידה מקבילה של חוסר ודאות ואתגרים. אולי אלה שרוצים לחדש את נעוריהם שכחו איך זה היה!

לאחר ששרדנו כמה קשיים (ועדיין מתמודדים עם כמה אחרים), אנחנו, בני "גיל המעבר", יכולים להבין כמה דברים על הצמיחה והעמקות שהביאו אותנו להיות מה שאנחנו היום.

שנות העשרים הן לעתים קרובות זמן אנוכי – הכל מסתובב סביבי וסביב הישגיי. עם הביטחון הגדול יותר והענווה הגדולה יותר של הגיל, אנחנו יכולים לקבל גם אחרים, להפוך לנותנים אמיתיים ולמאזינים קשובים (לא אמרתי שאני כזאת. רק שזה אפשרי).

לא מזמן יצאתי לדינר שנערך למטרה פוליטית מסוימת, ונראה היה כאילו נשים בנות גילי יצאו בטעות לקניות במחלקת בגדי הנוער. אני לא יכולה לדבר בשמו של אף אחד אחר, אבל בעיני זה לא נראה אטרקטיבי במיוחד. זה נראה לי עצוב. יש אספקטים אישיים רבים (פיזיים, רגשיים, רוחניים) שאני לא חיה איתם בשלום, אבל אני מרגישה את עצמי מתקרבת לקבלה עצמית (תמיד חלמתי על אותו גיל שבו לא משנה המשקל). צריך להתאמץ בעולם של ניתוחים פלסטיים לא לחשוש להתבגר ולהזדקן, ולנסות לעשות זאת בחן.

אולי, אם הייתי משתמשת יותר במסנני-קרינה בגיל העשרה, עורי היה בריא יותר היום. אולי הייתי צריכה להשיל יותר קילוגרמים בשנות השלושים. אולי הייתי צריכה להתאמץ יותר ללמוד כשהייתי בת עשרים. אולי אז הייתי מממשת את עצמי באופן מושלם: אישה מושלמת ושלווה שבטחונה באלוקיה לא ניתן לערעור. אבל ה"אולי" חסר תועלת. העבר לא נמצא בידי לשנותו.

בבקשה, אלוקים, עוד נשאר לי העתיד.

אני יכולה לקונן על מה שאיבדתי, ולנסות (בלי הצלחה) לשחזר אותו. או שאני יכולה להתקדם הלאה – אל היום ומחר. אני יכולה לנסות לעזור לעצמי ולאחרים ללמוד לנווט את דרכנו בעולמנו המורכב, תוך ניסיון להבין מי אנחנו ומה רוצה מאיתנו הבורא. אני יכולה לנסות להשתמש בחוכמת החיים שרכשתי לטובה, ואני יכולה לצחוק כשאני מתבוננת במראה (ואפילו במקרים אחרים!). אני יכולה ליהנות ממה שעשיתי ולהתבונן קדימה, אל מה שאני עדיין יכולה להיות.

4/11/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) שוש, 8/11/2006 12:25

קמטים וכל השאר

כמה נכון ואמיתי המאמר

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub