כשקראתי לא מזמן מאמר הדן בחינוך נפרד באחד מעיתוני סוף-השבוע, נזכרתי באחד מאורחי השבת שלנו. הוא היה איש בגיל העמידה (האם גם אני עכשיו בגיל הזה?), ונראה שהייתה לו בדיחה קבועה בכל מפגש עם בנות-עשרה. כשחיוך מרוח על שפתיו הוא שאל את בתי, בת כמה היא.

"שבע עשרה", היא ענתה.

"גם אני". הוא אמר, "באיזו כיתה?"

" י"ב".

"גם אני". עד כאן הכל בסדר. "באיזה תיכון?"

"בית-יעקב".

"גם אני", הוא קבע בגאווה.

הבדיחה הייתה על חשבונו. "זה בית-ספר לבנות בלבד", תיקנה אותו בתי בנימוס.

רעיון ההפרדה בין בנים לבנות בבית-הספר, הפך להיות כל-כך יוצא דופן, שאורחנו נאלם דום. הוא לעולם לא היה חושב על אפשרות כזו – ולדעתי, חבל מאד, כי יש יתרונות רבים להוצאת יחסי בנים-בנות ממשוואת הלימודים.

החוקרת האמריקנית קארן סטבינר הוציאה לפני מספר שנים את הספר "לבנות בלבד: חינוך נפרד ולמה זה משנה". בספר היא מפרטת רבות מהבעיות של מערכת חינוך מעורבת (וגם כמה מהפגמים בחינוך נפרד). בספר אחר, "להחזיר את אופליה לחיים", שנכתב על ידי מרי פיפרס, מתוארת הצניחה בהערכה העצמית ובציוניהן של הבנות, כאשר הן מתקרבות לגיל ההתבגרות, והופכות מודעות יותר לבני כיתתן הזכרים. בנות שהיו לפני כן מבריקות ומוכשרות, רואות את ציוניהן יורדים בדרמטיות, בזמן שהן מתמקדות יותר בְּדֵייטִים מאשר בהצלחה אקדמית. האם זה מועיל לבנות שלנו? לא צריך להיות דתי כדי לחשוב שלא.

למרות הלחץ העז לשוויוניות שהביא את הדרישה לאינטגרציה (למה אי אפשר להיות נפרדים אבל שווים?), חלק מההורים והתלמידים מגלים בהדרגה את העוצמה של בית ספר לבנים בלבד או לבנות בלבד.

מחקרים מראים שבנות מצליחות הרבה יותר כשאין עליהן לחץ להיראות טוב למען הבנים.

בית הספר נועד להישגים אקדמיים ולהכשיר את הנוער לחיים. מחקרים מראים שבנות מצליחות הרבה יותר כשאין עליהן לחץ להיראות טוב למען הבנים. לא רק שהן חופשיות להתמקד בלימודים, גם כל האנרגיה שמבוזבזת בדרך כלל על תסרוקות, איפור ובגדים, יכולה להיות מתועלת לשיעורים שלהן (בסדר, אולי פה אני קצת מגזימה!).

זו הקלה עצומה להיות פשוט עצמך בבית הספר. זו הקלה עצומה להרגיש חופשייה לבטא את דעותיך ומחשבותיך בלי לנסות להרשים אף אחד. זו הקלה עצומה להקדיש את הלימודים ל...טוב...לימודים.

וכמובן גם לגבי הבנים. הרבה יותר קל לבן להתרכז בלימודים כשהוא לא מנסה להרשים את הבנות בסביבה.

המוח שלנו פתוח לסוג מסוים של לימודים, רק בזמנים ספציפיים מאד בחיינו. לזנוח את ההזדמנות הזו למען הישגים חברתיים חמקניים, נראה כמו בזבוז שיש להצטער עליו. אין לי שום אשליות על חזרה מיידית וסוחפת לחינוך נפרד לשני המינים, אבל אני שמחה לטפח את התקווה שהורים חושבים ישקלו את האלטרנטיבה הזו – ושלכמה הורים יהיה את האומץ ללכת נגד הזרם ולהעניק לילדיהם חוויה חינוכית עמוקה ומלאה.

לאינטראקציה בין בנים ובנות בתיכון יש לעיתים קרובות השלכות לטווח הארוך, רובן שליליות. הורות מציבה כל כך הרבה אתגרים. חינוך מציב בפנינו כל כך הרבה קשיים. לא יהיה נחמד להוציא אחד מהם ממגרש המשחקים?

זו, בכל מקרה, דעתי.