לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ציפור עם שתי כנפיים

ציפור עם שתי כנפיים

מה חסר לו לאדם שיום אחד הוא קם ומתחיל ללכת. ולכל הנפגש בדרכו אומר הוא שלום עד שמרים עיניו לשמים ומבין שגם ליושב במרומים מגיע שיגיד לו ברכת שלום?

מאת

בימים בהם השיח כולו סובב על מהי חירות, והאם יש בכלל אפשרות לחירות מלאה בעולם המודרני מבלי להיות משועבד לדבר כל שהוא, מצאתי עצמי, בלי התנצלויות, בחול המועד פסח, פותחת שוב את הפייסבוק לראות מה חדש בעולם המהונדס הזה של האח הגדול האוסף אלינו כל פירור אפשרי של מידע, אך לעיתים גם מחבר בין אנשים ומעורר מחשבה.

ואז צץ לו הפוסט הבא: "סגרתי את כל התריסים כדי שאלוהים לא יראה שאני אוכל פיתה."

מעניין- רק הבוקר למדתי בשיעור התניא מובאה מדברי רבי יוחנן בן זכאי שבאו אליו תלמידיו לפני מותו ואמרו לו: "רבינו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: ולוואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

חשבתי על כך בעת שהאזנתי לשיעור, ותמהתי. מדוע אנו כה חוששים ממה יגידו עלינו בני אדם ומתנהגים בהתאם, אך מוכנים רק "לסגור תריסים" כדי שאבינו שבשמים "לא יראה"? (הוא לבטח צוחק עכשיו שאני אפילו רק כותבת זאת...).. הרי גם מי שכתב את הפוסט יש בו מורא שמים מסתבר (אחרת לא היה סוגר את התריסים) אך לא מספיק על מנת להימנע מעבור עבירה.

ותהיתי. מחבר ספר התניא אומר כי קיום המצוות ביראה ובאהבה יחדיו, נושאת אותן מעלה מעלה כציפור בעלת שתי כנפיים מאוזנות הישר אל האלוקים. קיום המצוות רק מיראה, או רק מאהבה, הריהו כמו ציפור שקצצו לה כנף אחת. האם תוכל לעוף כה גבוה? האם תוכל לעוף בכלל? וקיום מצוות שלא מיראה ולא מאהבה, מהי תכליתן?

אך הוספתי לתהות. אנו מצווים להיות בני חורין. האם לחיות כל העת בתחושת מורא זו חירות? התחושה הזו שיש כל העת מי שמשגיח מבין החרכים ורואה ושומע כל מעשינו, יכולה לעיתים להבהיל. מאידך, ואיזה פרדוקס, בפועל אנו מפחדים מבני אדם יותר משאנו מפחדים מהאל. מרצים, עושים חשבון, מבטלים רצוננו, זורמים עם הזרם, העיקר שלא להיות חריגים. לחיות לפי מה שהחברה מכתיבה. הרצון להיות נאהבים, מקובלים, נראים, מכובדים מנהלת אותנו לעיתים גם אם הדברים לא תמיד נעשים במודע. אם כך – גם כאן יש מורא מפני העדר אהבה, העדר שייכות, העדר קבלה, אך הדברים לא נעשים מתוך אהבה. רק מתוך יראה.

וכך הוסיפו מחשבותיי לנדוד בין דברי חכמים לדברי אנשים בעולם הזה. הבנתי שללא בירור מהות המצוות לא אוכל להבין דבר, וממילא קיום המצווה לא תהיה מרצון ואהבה. אמת, יש מצוות שגם שלמה המלך החכם באדם לא הצליח להבינן, אך את מרבית המצוות שאנו מקיימים היום ניתן להבין לעומקם בפשט, רמז דרש וסוד, ואף תובנות משדות הפילוסופיה, הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה ולעיתים מעולם התזונה, המעניקים להם מובן ושכל מאז ועד ימינו.

במהותן, ללא החמרות והפרזות, זו מתיקות התורה וזה טעמה – המצוות נועדו להורות לנו דרך חיים בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, כאדם החי בחברה החייבת כללים ולא יכולה להתנהל באנרכיה.

זה נפלא, אך זה מחייב עשייה ולא רק התפעלות אינטלקטואלית. ועל כן, מה יועילו המצוות אם לא יהיה לנו תמריץ לקיימם? יותר קל וכייף ונעים לחיות בלי לתת חשבון. ללא מורא, וללא אהבה. פשוט לחיות, לנשום, לאהוב, להתרגש, לנסוע, להתפעל, לעבוד, לממש... זה נשמע כמו מתכון מופלא לאושר, הלא כן? מתכון לחיי חירות מלאה, הלא כך?

אז מה חסר לו לאדם שיום אחד הוא קם ומתחיל ללכת. ולכל הנפגש בדרכו אומר הוא שלום (וברכות לשלמה ארצי שכה מגיע לו סוף כל סוף להדליק משואה ביום העצמאות) עד שמרים עיניו לשמים ומבין שגם ליושב במרומים מגיע שיגיד לו ברכת שלום? שלום אבא יקר. דור אחד או שניים הלכתי ממך לארץ לא זרועה, בה מצאתי כסף וזהב, טיולים לחו"ל, אהבה, בתים גדולים וג'יפים יפהפיים, אך משהו זעק לי מתוך נשמתי: אבא, אייכה?

השבוע שמעתי את טוני רובינס, אחד מהקואצ'רים המובילים בעולם שסיפר על מות חברו השחקן רובין וויליאמס, שהיה לו לכאורה ה-כ-ל: אשה מקסימה, ילדים נפלאים, כסף בשפע, תהילה, הגשמת כל חלום שרק חלם אך כל זה לא הספיק על מנת לטעת טעם בחייו ולבסוף נטלם במו ידיו. וטוני אמר שהיה זה הפחד. חיים שיש בהם הכל, אך הפחד לא סר מהם ומנהל אותם ללא רחם. פחד אבולוציוני כזה, משתק, מבהיל, הזורע במוחך זרעי אימה מהמחר. פחד המוביל לסבל בל יתואר. מה חסר לוויליאמס ואחרים? מה חסר לנו? מה יתן טעם לחיינו ויפיג את האימה והסבל?

כנראה שוויליאמס היה מוכשר ומצליחן בכל קנה מידה, אך בן חורין הוא לא היה. המורא מבני אדם, מהקיום האנושי גבר עליו, ומן הסתם לא הכיר יראת שמים?. איזה פרדוקס. הייתי צריכה לנדוד מרחק שני אוקיינוסים על מנת להבין את דברי בן זכאי; קודם כל אמונה משחררת מפחד. וקיום המצוות ביראה ואהבה – כמאמר התניא – באופן מאוזן והרמוני, מאפשרת לאדם חירות מאימת העולם הזה ומשמעות עמוקה יותר לקיום בו.

השבוע נפטר הרב אביחי רונצקי, דמות מיוחדת במינה ששווה מאמר בפני עצמה. הרבנית ימימה מזרחי סיפרה כי שמעה שמילותיו האחרונות של הרב היו "הייתי רוצה שבעם הזה, כל אחד יגיד לאחר שלום". והוסיפה במילותיה: "זה כל כך יפה. הרי זה היה חטאם של תלמידי רבי עקיבא, שמתו בימי ספירת העומר, שלא הקדימו שלום זה לזה". דמיינו זאת; אדם הולך ברחוב ומקדים לחברו באמירת שלום ביראה ובאהבה. באותו רגע הוא עושה לו נס גדול ומוציאו מעבדות הבדידות המודרנית לחירות גדולה של הנשמה – מישהו ראה אותה בעולם הזה, מישהו אמיתי (ולא דרך הוואטס אפ) ממש דיבר איתה! זו לא מצווה מדאורייתה וגם לא מדרבנן, רק דרך ארץ, ודרך ארץ קדמה לתורה. לפחד ולסבל אין יותר מקום, לאושר יש ויש.

אז חזרתי לפיתה של אותו אחד מהפייסבוק. וחשבתי עליו בליבי. חשבתי על כולנו. כן, כמה זה נכון. כמה אנחנו מבוהלים ומלאי יראה מבני אדם סביבנו, ולא רואים בכך כשל לוגי מול המחשבה שאנו לכאורה "בני חורין", אך המציאות מספרת לנו סיפור אחר לחלוטין בעולם הפוסט-מודרני בו אנו חיים, כשאולי החירות היחידה בו היא הדביקות בחירות ממחוייבות לערכים או מצוות.

אז אבא יקר. גם בחג הזה לא אכלתי פיתה, גם לא מאחורי תריסים סגורים. חשוב היה לי מה אתה תגיד, חשוב היה לי שתראה אותי. חשוב לי שתדע שאת המצוות שקיבלתי עלי בלי שאף אחד הכריח או כפה אני רוצה לעשות מאהבה אליך ומיראתך. ועדיף לי מורא שמים ממורא בני אדם. ועדיף לי להיות ציפור עם שתי כנפיים העפה מעלה מעלה ועמה מצוותי שיגיעו היישר אליך.

7/4/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) מעבר לים, 11/4/2018 00:23

שלום רב

הייתי כל כך זקוקה כעת לזריקת עידוד רוחנית, תזכורת למהותנו, נגיעת הבנה בקיומנו ובעיקר לדעת שיש אנשים טובים. הצלחת!!! תודה עבור החיזוקים, ההארות והתובנות. שלום

(2) דפנה, 10/4/2018 06:22

מקסים! דברים אמיתיים, נכונים, מלאי רגישות ונוגעים ללב

(1) מנחם כהן, 9/4/2018 20:45

תודה

תודה על הפשטות הנוגעת ,החודרת !של הדברים שכתבת ׳,יומיים אחרי פסח לא קל בגלות ,המילים שכתבת התחברו למחשבות ,הרהורים שעברו עלי ,בעיקר שאלות לעצמי _ מתי אקיים מצווה ואחוש אהבה עזה לבורא עולם הקב״ה ? מתי ארגיש שעברתי משלב היראה לשלב האהבה ? אני רק יכול לומר שסיימתי לקרוא את המאמר ותחושת נועם חלפה בנפשי בנשמתי !אז תודה !

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub