לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




המרוץ למליון

המרוץ למליון

כששומרים על עקרונות ודבקות במטרה מוציאים כוחות חבויים מהכח אל הפועל.

מאת

איך הייתם מגיבים, לו היה ניגש אליכם עובר אורח ומבקש מכם עזרה טכנית, שגם הוא מסוגל לעשות, אך מסיבות דתיות אינו יכול?

הייתם דוחים את בקשתו בטענה שאינכם מוצאים לנכון להושיט יד לעזרה, או אולי, גם אם בקשתו תמוהה, הייתם עוזרים ואפילו בשמחה?!

דוגמא?

אף פעם לא השתתפתי במרוץ למליון. מעולם לא חלמתי לקבל מליון, ואני רחוקה מליון מילין מריאליטי.

הצהרה זאת היתה בתוקף עד לשבת שעברה בלבד. בה, השתתפתי במרוץ, אבל לא ממש למליון. המרוץ לדבר מצווה.

אסביר.

בשבת פרשת "תרומה" (לפני שבוע) השתתפנו בסמינר למשפחות בברלין. חוץ מההרצאות המרתקות, האוירה הממגנטת ויציקת משמעות נוספת לשליחות שלנו במוסקבה, קיבלתי בסמינר מס ערך מוסף וגאוות יחידה, בשל היותי יהודיה שומרת מצוות.

ביום שישי הגעתי להדלקת הנרות במרכז, טרם שקעה לה השמש, טרם ירדה שבת מלכתא על רחובות הבירה. לפיכך, הובלתי את עגלת התינוקת שלי בכוחות עצמי (שכן אין לטלטל חפצים בשבת או להוביל עגלות בחוץ באזור ללא עירוב). לאחר סעודה מרוממת וגדושה ברוחניות, אך לא פחות גם בגשמיות, שבנו למלון בו לנו. והפעם, את העגלה הוביל בחורצ'יק נחמד לא יהודי. הבחור עשה את העבודה נהדר, אפילו שזאת לו הפעם הראשונה שהוביל עגלת "בוגבו" עם נסיכה בת שנה, פלוס "טרמפיסט" עם ילד בן ארבע. אך מסיבות שונות הוא הודיע כי בשבת ביום, הוא לא חוזר על הבדיחה בשנית. הוא לא יוכל להגיע ולטלטל עבורנו את העגלה.

שבת בלילה. חצות הלילה. אין טלפונים. אין באפשרותינו ליצור קשר עם המשפחה המארחת ולבקש מהם שתסדר לנו "מטלטל" חלופי.

וכאן התחיל המרוץ שלנו.

המרוץ...

ניגשתי לקבלה, לפקידה התורנית במשמרת הלילה, ובחיוך הנחמד ביותר שלי, הסברתי לה שאני יהודיה, ויש לנו "חוק" שביום השבת אסור לנו להוביל את עגלת התינוק, אפילו לא לרחוב הסמוך, מרחק של עשר דקות הליכה איטית. ביקשתי ממנה לבדוק עם חברים /קולגות /מכרים שונים, האם יאותו לעזור לי. היא הבטיחה לבדוק זאת, אני הבטחתי חמישה עשר יורו בצאת השבת, לכל מי שייבחר לתפקיד החשוב: הובלת עגלת תינוק, צד אחד, מרחק שני רחובות. עשר דקות.

ואני, כאישה, שאם אין ממה לדאוג, מחפשת ממה לדאוג, מתחילה בספקולאציות ושואלת את אישי מה יהיה לו היא לא תמצא חברה. והוא, כבעל טוב אמר בהתחלה שאין סיבה שהיא לא תמצא, ולחמישה עשר יורו קשה לסרב. אך במחשבה שניה, כבעל טוב עוד יותר, הוא הכין אותי לסיטואציה היותר גרועה. נניח שלא ימצא שליח טוב? תבקשי את מעובר אורח! הרמתי גבה, הרמתי את השניה, ובטון החלטי הודעתי לו שאין על מה לדבר. אני אשאר במלון. וכשהוא יסיים את התפילה, ילך לבית המשפחה המארחת, ובאם אני לא שם, שיבוא למלון, ושם הוא יבקש מעובר אורח להוביל את עגלתנו.

הוא חשב דקה, עברה דקותיים והוא הוסיף: רחל, תחשבי שאת במרוץ למליון. מה, לא היית מבקשת? והלכנו לישון בתקווה שמחר תחכה לנו "מטלטלת" לעגלה. ונחסוך את המרוץ, ונוותר על המליון.

שבת בבוקר, יום יפה, מריחת זמן עם הילדים בחדר המלון. מתפללת שבלובי כבר עומדת מוכנה ומזומנה הבחורה.

ושוב, אני מורחת חיוך על הפנים, חושבת באופטימיות, מתרגלת את המנטרה "השם הוא האלוקים, אין עוד מלבדו" וניגשת לפקידת הקבלה. אני לא מסיימת לאמר "בוקר טוב", והיא כבר קוטעת אותי בהתנצלות שאין קליינטורה שתאייש את תפקיד "המטלטלת".

...למליון

בפני עומדות שתי אפשרויות.

האחת, לעלות חזרה שש קומות, לבלות עם הילדים בין ארבע קירות שעתיים נוספות. עד שתסתיים התפילה, ולאחריה טיול שנתי של בעלי חזרה למלון.

השניה, לאזור אומץ, ולנסות להגיע למליון – לבקש עזרה מעובר אורח.

כרבע שעה ארך לי לערוך סימולציות כיצד לגשת לאנשים, מה וכיצד לאמר.

ואז ראיתי אותם. גבר ואישה בגילאי השלושים. עומדים בלובי המלון ומתכוננים ליציאה.

ניגשתי אליהם.

וכל מה שתכננתי לאמר במשך רבע שעה, פרח מזכרוני.

ופשוט הצגתי את עצמי, ואת שני ילדי. את היותי יהודיה המקיימת אורח חיים דתי. והסברתי להם שאיני יכולה להוביל את עגלת התינוקת.

הם החליפו מבטים ביניהם. לא יודעת מה הם ניסו לסמן זה לזו, משום שאיני דוברת גרמנית . אך לאחר שבריר שניה הגבר אמר שהם היו עוזרים ברצון אך הם עסוקים. הבעתי הבנה, וציינתי שכבר ניסיתי לבקש ממישהו נוסף, וזה בסדר לחלוטין.

ברגע זה, שניהם יחד אמרו: אנחנו נלך איתך!

שתי דקות של "לא, זה בסדר!" מצידי, ו"כן, בשמחה נלך" שלהם ויצאנו לדרך.

תוך כדי שיחת רעים, חוסר עזרה מבחינתי בהובלה, והבעת אמפטיה מבחינתם ליהדות ולשומרים על עקרונותיה.

הם התייחסו לילדים כאילו היו ילדיהם שלהם. הם הציעו לי שיבואו כעבור מספר שעות ויחזירו את העגלה למלון (למזלי, לא היה צורך. נשארנו אצל משפחת נוי עד אחרי הבדלה). כששאלתי האם הם יהיו בלילה במלון משום שברצוני להשאיר להם כסף, הם נעלבו. הם רק רצו לעזור לאישה שעומדת על עקרונותיה.

עשר דקות הליכה.

כל אחד והמרוץ שלו. אנשים שונים, מרוצים שונים.

אני את המליון שלי השגתי- כי רק על ידי שמירה על עקרונות ודבקות במטרה מוציאים כוחות חבויים מהכח אל הפועל.

ותודה לבעלי, שנסך בי את הכח.

5/3/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) שחף, 8/3/2018 16:24

תודה תודה תודה

פשוט תודה על הסיפור, נותן דחיפה משמעותית לרצון לשמו על המצוות קלה כחמורה.

(1) אנונימי, 6/3/2018 11:32

תמיד בעזרת ה' בסוף מסתדרים העניינים כמו פאזל צריך רק השתדלות

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub