לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להורי הילדים במחלקה הפסיכיאטרית

להורי הילדים במחלקה הפסיכיאטרית

אתם הגיבורים שלי.

מאת אחות שמבינה בנושא

אני אחות במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים לילדים. לפני כן, הייתי אחות במחלקה אונקולוגית לילדים. ראית ושמעתי הרבה דברים, ביניהם אם אחת שבתה אושפזה לאחר ניסיון התאבדות. גופה הרזה והחיוור של הנערה שכב רפויות על האלונקה, פרקי ידיה היו עטופים בתחבושות. אמה נאנחה ואמרה לי, "זה כל כך קשה. כל כך מפחיד. וכל כך... בודד".

כל מחלה היא קשה. ילדים אמורים להיות בבית, לא בבית חולים. המחשבה, "הילד שלי בבית חולים" היא מטלטלת. הגוף הקטן שלהם פשוט לא מתאים למיטת בית החולים הגדולה.

אבל במחלקת הילדים ה"רגילה" ניתן לחוש בקשר החזק בין הורים לילדיהם, קשר של אהבה ושל הזדקקות הדדית. "אני אוהב אותך. אני כאן. הכל יהיה בסדר". דמעות הכאב זורמות בחופשיות; הן מובנות לחלוטין ואפילו מתקבלות בברכה. בדרך כלל יש שפע של תמיכה מקרובי משפחה ומחברים.

כאן במחלקה הפסיכיאטרית, ההורה שומע את בתו הכעוסה אומרת, "אני שונאת אותך. למה הבאת אותי הנה? למה לא נתת לי פשוט למות?" אין איש לצידו שילחש, "היה חזק- הכל יהיה בסדר". הוא נותר לבד לחלוטין, לא רק עם הפחד והכאב, אלא עם טינה, אשמה ובושה.

במחלקה ה"רגילה", הילדים שמחים כשהם מקבלים מתנות, בלונים, כרטיסים המאחלים להם החלמה מהירה. השמחה שלהם ממלאת את לב הצופה בשמחה ויוצרת מקום לאהבה ונתינה נוספות.

במחלקה הפסיכיאטרית מה ששומעים זה, "קרעתי את הכרטיס שלהם לחתיכות! כולם משקרים. אני יודעת שלאף אחד לא באמת אכפת ממני". מילים שמכווצות את הלב ומוציאות את הרוח מהמפרשים.

במחלקה ה"רגילה", ההורים משיבים בחמלה לתחינות ילדיהם ללכת הביתה. "בקרוב, בקרוב תלך הביתה. כולם מחכים לך".

אבל במחלקה הפסיכיאטרית, בתגובה לדרישה הזועמת של "תוציאו אותי מכאן!", ייתכן שהמחשבה שחונקת את הגרון היא "לא בטוח שאני רוצה שתחזרי הביתה".

ואז יש את השיפוטים של אנשים שרואים רק את החוץ ולא מבינים את התמונה הכוללת. הם אולי רואים שיער שמנוני, בגדים מוזנחים ושמים לב לריחות הגוף ושואלים בעדינות, "למה את לא יכולה לגרום לה לטפל בעצמה?" או שהם עדים להתפרצות הילד שלך באמצע החנות – "אני שונא אותך. את אף פעם לא קונה לי שום דבר!" – ומייעצים בחוכמה, "איך את יכולה לתת לבן שלך לדבר אלייך ככה? את צריכה ללמד אותו לדבר בכבוד לאבא ואמא שלו. זה לא רעיון טוב להיכנע לדרישות שלו". או שהם עשויים אפילו לנסות ללמד את הילד שלך לקח.

הם לא יודעים כמה מאמצים אתם ההורים משקיעים. הם לא יודעים על מטר הצרחות, ההתקפות הגופניות והמילוליות שמשאירות אתכם בהרגשה של קורבן ומתעלל בו-זמנית. הם לא יודעים על מתקפת ההאשמות: על כך שאתם הורים רעים, לא אכפתיים, לא אוהבים, אנוכיים... מה שמותיר אתכם בהרגשה של זעם, ייאוש וחוסר אונים, הכל בו-זמנית. הם לא יודעים על השקט הסמיך שאופף הכל בשעה שילדכם קמל מהיעדר שמחה.

הם לא מבינים כמה מהאנרגיה שלכם מתועל לבקרת נזקים, לכיבוי שריפות, שלא לדבר על כך שיש לבצע את כל שאר המשימות של חיי היומיום – בבית, בעבודה, בקהילה – וכל זאת תוך שמירה על חזות "נורמלית" מול העולם החיצון.

מי יכול להעריך את המאמץ האדיר שלכם להתעלות מעל הכעס והפגיעה שלכם ולאהוב אותם כפי שהייתם אוהבים ילד חולה "רגיל"? הכל נשאר חבוי, ידוע רק לאלוקים.

ילדיכם סובלים ממחלה, מחלה מגבילה שמשפיעה על כל בני המשפחה. אולם רק אתם מרגישים כמה בושה יש במחלה זו. אתם אולי נבוכים לספר לחבריכם לעבודה, לשכנים, לחברים, ואפילו לקרובי משפחה. אתם אולי מתביישים לומר את שם ילדכם בקבוצות תפילה. אינכם רוצים לעורר שאלות או רכילות סקרנית.

אז אף אחד לא מציע לבשל בשבילכם, לשמור על הילדים האחרים, אוזן קשבת או כתף תומכת. ואז זה נשאר קשה, מפחיד ובודד.

ייתכן שעדיין דרך ארוכה לפניכם כדי להשלים עם עצמכם, עם הילד/ה שלכם, ועם אלוקים שבאופן בלתי מוסבר יצר מצב זה בדיוק למענכם. ייתכן שאחרים רואים את פניכם העצובות, העייפות וההמומות לעיתים, אולם האל רואה את הרוח העוצמתית שלכם שמתמידה ולא מוותרת... אתם ממשיכים לנסות תרופות שונות, סוגים שונים של טיפולים, גישה שונה... אתם עדיין שם למענם כיוון שהם הילדים שלכם.

הרגשתי צורך עז לכתוב לכם, הורי הילדים המאושפזים במחלקה הפסיכיאטרית, ולומר לכם:

אתם מדהימים.

אתם אמיצים.

אתם אכפתיים, נפלאים וחזקים.

ואתם עושים עבודה נפלאה רק מעצם הנוכחות שלכם. אולי שכחתם כיצד נשמעות מילים אלה, ייתכן שאינכם מסוגלים לייחס אותן לעצמכם, ייתכן שאתם לא מבינים אותן או לא מאמינים בהן, אולם אני אומרת אותן כיוון שאני יודעת שהן נכונות.

ואם אף אחד אחר איננו משבח אתכם, אני כאן כדי להצהיר קבל עם ועדה: אתם הגיבורים שלי.

24/2/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) אנונימי, 27/2/2018 20:31

כמה אמת יש במילים שלך

התחברתי מאוד לכתוב, העלת נושא מורכב בצורה בהירה וחדה, עם מיקוד לאמת. לוקחת על עצמי להרבות עוד בעין טובה. גם על עצמי וגם על הסביבה רפאה שלמה בקרוב לכל חולי עמך בית ישראל.

(3) אנונימי, 27/2/2018 18:26

מחכים, ומרגש

מדהים, התרגשתי לקרוא! אף פעם לא חשבתי על הדברים מנקודת מבט זו. מי ייתן ונלמד להתנהג נכון יותר עם הורים לילדים כאלה.

(2) חנה, 26/2/2018 12:56

כתבה מדהימה!!!

אני גם מצטרפת, אתם מדהימים!! זה התמודדות קשה מאוד ותמשיכו להיות חזקים!

(1) אנונימי, 26/2/2018 11:28

 כמה כאב

רבש"ע שלח רפואת הנפש ורפואת הגוף לכל חולי עמך, אמן!

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub