לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ממתינה? סבלנות!

ממתינה? סבלנות!

מחמיצים את רגעי ההווה ומחכים בכליון עיניים לעתיד. בטוחים ששם מצוי האושר; שם נהיה רגועים, שלווים, מצליחים.

מאת

 יולי-אוגוסט ארצישראלי חם, דביק ולח. מתכננים חופשה עם הילדים. לקחתם חופשה מהעבודה וביחד תכננתם את הטיול עד הפרטים הקטנים ועד בכלל. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. זמן רב שאתם מחכים לפסק זמן איכותי משפחתי.

היום המיוחל הגיע. אתם בטישרט וג'ינס. הילדים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.

מה השאלה הראשונה של הילדים?! ניחשתם. "אבא, מתי מגיעים?" "אמא, עוד כמה זמן נראה את המלון/צימר/וילה שלנו?" בהתחלה אנחנו מלאי סבלנות ורצון טוב לשמור על אוירה כיפית וטובה. הרי יצאנו בשביל הילדים, לא? אז מסבירים, עונים ואפילו משחקים במשחקי חברה תואמי גיל ומיקום. אבל בפעם המאה שהילדים אומרים: "נו כבר, מתי נגיע? למה הנסיעה כל כך ארוכה?" אנחנו מאבדים את הסבלנות. מאיימים בעצירת הרכב, הורדת הילדים באמצע הדרך, ביטול החופשה. מרימים את הקול ודורשים שקט דממה עד הגעה סופית, ועצירה מוחלטת של הרכב ביעד.

מדוע אנו מגיבים בצורה כזאת? האם אנחנו לא מסוגלים להכיל את חוסר סבלנותם של הקטנים שלנו?

מסתבר, שהתופעה של חוסר סבלנות היא מנת חלקו של דורנו, קטנים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית של ילדנו היא סימפתום לתופעה של העולם המערבי בכלל המכונה: הכל, כאן ועכשיו. לנו, המבוגרים קשה להודות בחולשתנו. אנו הרי בוגרים המסוגלים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. אך כשמדגדגים לנו בנקודות התורפה החלשות ממילא, קשה לנו להתאפק ורף העצבים עולה. זאת הסיבה שאנו לא מכילים את חוסר סבלנותם של הילדים. משום שגם אנו לוקים בתופעה זאת. הילדים משקפים את מחשבותינו ולא נעים לנו לראות במראה את השערות הלבנות בראשנו, את החסרונות.

 

אנו, המבוגרים, לא נשאל – "מתי מגיעים", אבל כמעט בכל תקופה בחיים, אנו בעמדת המתנה ובציפיה לשלב הבא.

כשילדתי את בני הבכור, ציפיתי וייחלתי שיגדל קצת ויהיה מסוגל לאכול כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה תלוי רק בי ובתזונה שאני מעניקה לו בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב אם הוא המזון הבריא ביותר לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה בריאה גם לי באופן אישי). אז, משרד הבריאות פירסם דעות כאלו ואחרות מתי נכון ובריא לחשוף את העוללים לטעימות מזון. אני בחרתי בשיטה המקילה – וביום שמלאו לאוצר ארבעה חודשים הוא כבר טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב זה אהיה מבסוטית ושמחה. הנה, התינוק גדל, הוא כבר לא תלוי בי באופן אבסולוטי.

אבל אז, חיכיתי שהוא יתיישב לגמרי בכיסא אוכל. וכשזה קרה – לא יכולתי לחכות לראות אותו עומד. ביום שהוא נעמד בעצמו בבטחון ובחיוך כובש חושף שיני שפן קדמיות ומדהימות – כבר חיכיתי שהוא ילך, ויהיה עצמאי יותר בבית. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – לא היתה לי סבלנות לגרגורים חסרי הקצב שלו, ולא הבנתי מדוע הוא אינו מדבר. רציתי הכל, כאן ועכשיו.

הכל – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.

כאן – לא התפתחות הדרגתית, מאוזנת ובריאה: קצת כאן, קצת אצל המטפלת, קצת היום, קצת מחר. כאן!

עכשיו – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי של הרגע העכשוי, הנוכחי.

 

הבנתם את השאלות שלי? בשפת הילדים הן "אמא, מתי כבר מגיעים"? ובשפתי שלי, הן: "תינוקי, מתי תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?" האמינו לי, לא מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא שלא הלך ודיבר בסופה של תקופת התינוקיות שלו. (כן מצאתי אנשים שלא מפסיקים לדבר בכל תקופת התבגרותם...)

אנחנו חיים בדור של אינסנט. ולא רק בפודינג.

אנחנו חיים בדור של אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.

מחמיצים את רגעי ההווה ומחכים בכליון עיניים לעתיד. בטוחים ש"שם" מצוי האושר. "שם" נהיה רגועים, שלווים, מצליחים.

והיות שקשה לנו להתאמץ ולעבוד, והיות שאנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו, אנו מעדיפים למוגג את ההווה ולא להשקיע בו. אנו נוטים לחשוב שה"מחר" יהיה אחרת.

קל לנו לברוח מההווה, ולתת קרדיט לתחושת "הסמוך" של מחר. לדוגמא -

  • בדירה החדשה יהיו לנו יחסי שכנים טובים יותר.

  • אחרי חנוכה נכנס לשגרה ארוכה וטובה, נוכל לעבוד על פרוייקט הגמר.

  • כשהילד ייגמל מטיטוליו יהיה לנו קל יותר לצאת לחופשות.

  • כשנסיים לשלם את המשכנתא יהיה לנו זמן לשוחח יותר.

  • אחרי הלידה של אשתי, תהיה לי יותר סבלנות.

  • כשאסיים את הסטאג', אוכל להגשים את עצמי בצורה משמעותית יותר.

  • והוסיפו דוגמא משלכם...

רק כשילדתי את בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף כל רגע.

שתי סיבות גרמו לי לשינוי.

האחת, שאלה תמימה של תלמידה שלי. שכשהגיעה לבקר אותי בבית החולים לאחר הלידה שאלה אותי: "את לא מחכה כבר שהיא...."? שתקתי. חשבתי לרגע, והפתעתי את עצמי כשעניתי לה: "ממש לא! אני רוצה להנות מהרגעים האלו. העכשווים".

השניה, בשלב הזה בחיי, הראשון כבר אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר לא יפסוח על ילדי. אז למה לדפדף לסוף הספר ולדחוק בהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת התינוק. הרגשתי מאושרת שהיא תלויה בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני מסוגלת להעניק לה את כל צורכה. התפעלתי מיכולתה לשכב שעות על הרצפה ולהתבונן בעצמים שונים בחלל. לא חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב הזה.

לאמר לכם שברגעים מסויימים אני לא חושבת לעצמי: "שירה, הרצפה קרה, כדאי לך כבר ללכת..." אני כן חושבת. אלא שאז אני נזכרת שעדיף להלביש לה טייץ, ולשחרר אותה להתפתח בקצב שלה.

וכדי שבפעם הבאה, לא אזכר בהזדמנות השניה לחיות ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח "אני מאמין בלחיות את הרגע ולהנות ממנו". משתפת גם אתכם.

  1. מהם הנקודות הקשות לנו עכשיו, וכיצד אפשר להתגבר עליהם?

  2. מצאו לפחות שני דברים חיובים בסיטואציה הנוכחית!

  3. מדוע אנחנו חושבים שהמחר יהיה טוב יותר?

ולסיום, הדפיסו לכם בגדול:

"יש יומיים בשנה שבהם אי אפשר לעשות כלום. אחד מהם נקרא אתמול והשני נקרא מחר.

היום הוא היום הנכון לאהוב, להאמין, לעשות ובעיקר לחיות" (דלאי למה)

ואני מוסיפה – בסבלנות! בהצלחה.

28/11/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub