המכתב מהדסה עין כרם הגיע בדואר לפני חמש שנים, שנים ספורות בלבד לאחר שעלינו לארץ.

קראתי את המכתב בעברית שוב ושוב, עיניי יצאו מחוריהן בחוסר אמון.

"יקירי, כתוב פה שיש לך גידול".

בעלי חטף את המכתב מידיי. "לא יכול להיות. בואי נלך לשכן שיתרגם לנו".

"אחרי שני אולפנים, העברית שלי אולי לא מדהימה – אבל תסמוך עליי, אני יודעת מה זה אומר. תתקשר לרופא".

מספר חודשים קודם לכן, בעלי התלונן על צלצולים באוזניים. "אתן לך הפניה ל- MRI", אמרה הרופאה ביובש.

MRI בגלל צלצולים באוזניים? אוקיי, מה שתגידי, דוקטור. חלפו חודשיים עד שהשגנו תור ל- MRI. באותו זמן התבדחתי: "טוב, מזל שאין לך גידול במוח, אחרת היית מת לפני שהיה מגיע התור!" גלגלנו עיניים והמשכנו במרוץ החיים.

כשהגיעה התשובה מהרדיולוג היינו המומים.

חזרנו לרופאת האף אוזן גרון. מחצית מפניה היו משותקות. היא הסבירה, באופן הזוי, שפעם גם לה היה את אותו גידול כמו לבעלי - ניורומה אקוסטית - ושבמהלך הניתוח להסרתו, המנתח פגע בעצב והדבר גרם לשיתוק בפניה.

היה ברור שזהו איננו ניתוח שגרתי.

 י

חודשים לאחר מכן, כשאני יושבת באזור ההמתנה במרכז הרפואי "מאונט סיני" בניו יורק, היה עלי לצבוט את עצמי. האם זו אני? האם אני עם הבעל שעובר ניתוח מוח, שברגע זה קודחים ופותחים את גולגלתו? הטלפון צלצל.

"אוקיי, כרגע פתחנו את הגולגולת", אמר הרופא בביטחון. "עכשיו אנחנו עומדים להיכנס ולהסיר את הגידול".

הייתי מאובנת, דמיינתי את צווארו של בעלי מסובב לחלוטין, בעודו שוכב דומם ונפתולי מוחו חשופים. רק אתמול שוטטנו בחנויות, שתינו קפה בסטארבקס ואכלנו המבורגרים עסיסיים לארוחת הערב.

פתחתי את ספר התהילים ולא חדלתי מלהתפלל, בידיעה שהוא נתון לחלוטין לרחמי האל ברגעים אלו.

בחדר ההמתנה שמחוץ לטיפול נמרץ, ראיתי כיצד אנשים בוהים באוויר, לוגמים פחיות קוקה קולה, מעלעלים בעיתון, צועדים הלוך ושוב, איכשהו מנסים להכיל את פחדיהם.

כשהורשיתי להכנס ליחידת הטיפול הנמרץ, חלפתי על פני החולים האחרים ודמיינתי את הסיפורים שלהם, פחדתי לראות את חומרת המצב אצל בעלי.

כשראשו עטוף תחבושות וגופו מחובר לצינוריות מכל מקום אפשרי כמעט, בעלי היה נראה נורא. הוא צעק לאחיות.

"תכבו את זה! תכבו את זה!" הוא התכוון לצפצופים מכל עבר. עבור מוחו השברירי, הצליל היה מחריש אזניים ומכאיב עד כדי להבים חדים של זכוכית שמפלחים את עור התוף. הוא הפנה אליי את עיניו והתחנן בפניי לעשות משהו.

"סליחה", מלמלתי לאחות שליד הדלפק. "יש צפצוף חזק שמטריד את בעלי בחדר שש. יש דרך להנמיך אותו? סליחה – " ניסיתי להגביר את קולי.

"אני מצטערת, אבל אין". היא הייתה עסוקה בכתיבת משהו בלוח ולא הרימה אליי כלל את מבטה.

"אפשר לתת לו עוד תרופות נגד כאבים?" ניסיתי בכל כוחי להיות אסרטיבית בתפקידי החדש כזו שמטפלת בעניינים.

בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.

"לא, הוא צריך להישאר ער כדי שהרופאים יבדקו את השמיעה שלו ואת עצב הפנים שלו". היא הלכה לצד השני של תחנת האחיות והשאירה אותי ללא מענה.

הוא לא שמח לשמע החדשות. הוא החל לצעוק חזק יותר וחששתי שאולי המנתח פגע בעצב כלשהו במוחו והפך אותו לנצח לאיש כועס ולא מרוצה. או שמא יהיה עליו לחיות עם כאבים עזים אלה לשארית חייו. בעלי השמח ומלא החיים מיום אתמול הפך כעת לאיש כאוב וחרד, הסובל ממגבלה ואינו מסוגל ליהנות מהחיים.

הפחד עורר בי בחילה. הרגשתי חסרת אונים.

רופאה חדשה מלווה בסטודנטים ניגשו לבעלי. "אתה יכול לשמוע את זה? ואת זה?" היא הקישה באצבע צרדה ליד אוזנו.

"כן". תודה לאל, הוא עדיין יכול לשמוע.

"אוקיי, כווץ את האף. יופי". הרופאה המשיכה לבדוק אותו. "אתה יכול למצמץ? נהדר. עכשיו, תראה לי את החיוך שלך, יש לך חיוך נהדר". שרירי הפנים שלו עבדו!

"בבקשה תנו לי משהו נגד כאבים. בבקשה!" הוא זעק. פניו היו אפורות.

זמן קצר לאחר מכן אחות הזריקה לו תרופה. אבל האנחות שלו נמשכו כל אחר הצהריים והתגברו אף כשעבר ניקור מותני כדי להקל על הלחץ התוך-גולגלתי.

ישבתי שם במשך שעות ולמרות שבעלי התחנן ברגעים הצלולים המועטים שלו שאעזור לו, לאחיות ולרופאים הייתה תוכנית פעולה משלהם ולא הסכימו להיענות לי. לא היה דבר שיכולתי לעשות כדי להרגיע אותו או את עצביי המרוטים. לא לקרוא את הספר שלי, לא לדפדף בעיתון, לא להתקשר לחברים, לא לבהות בחלל, לא לאכול ולא לשתות קפה. שום דבר.

הדבר היחיד שנתן לי כוח היה היכולת שלי לדבר עם אלוקים ולהתחנן להחלמתו של בעלי. קראתי את המילים בספר התהילים באיטיות ובזהירות, מדמיינת כיצד כל מילה מרחפת מעלה ומגיעה השמימה, משפיעה איכשהו את השפעתה, ומנסה לשים את מבטחי באלוקים, מתפללת שהמילים שנאבקתי להבין יטו את כף המאזניים בעדנו.

ידעתי שהאל נמצא. הייתי אסירת תודה על השליחים ששלח. אלוקים היה שם עם הרופא המרדים בחדר הקר והסטרילי בו הכינו את בעלי לניתוח, בשעה שבירך אותו בחום ואמר, "השכן שלך סטיב מוסר ד"ש". סטיב, שהיה קולגה שלו לשעבר, התקשר אליו מישראל כדי לספר לו על בעלי.

אלוקים היה לצד בעלי בישראל, לפני הניתוח, כשהוא קיבל ברכה מהאדמו"ר מסקווירא שבא לבקר מארה"ב. האדמו"ר שאל אותו, "האם ד"ר פ' מבצע את הניתוח?" בעלי הנהן, מופתע שרב חשוב זה מכיר את שמו של הרופא.

האדמו"ר חייך. "הוא רופא מצוין. אני מכיר חלק מהחולים שלו באופן אישי".

הרגשנו כאילו אלוקים אומר לנו: הכל יהיה בסדר. אל תדאגו.

בסופו של דבר, התמזל מזלו של בעלי. שמיעתו באוזן אחת נפגעה מעט, וכעת יש לו מכשיר שמיעה, אולם הוא לא איבד את שמחת החיים שלו וכעבור שנה, הוא חזר למרבית עיסוקיו הקודמים.

נהגנו להתבדח ולומר לחברינו, "אם אתם חייבים איזשהו גידול, הגידול הזה הוא הכי טוב". כאילו שאפשר לבחור דברים כאלה...

הדבר היחיד שאנו כן יכולים לבחור בזמנים מאתגרים הוא כיצד נתחבר לבורא עולם ונשים לב למגע ידו בכל האירועים המעצבים את חיינו. כשאנו בוחרים להתחבר אליו, אנו מעצימים את עצמנו ומחזקים את תחושת הביטחון והאמון שלנו באלוקים – ואלה הם הדברים היחידים שמחזיקים אותנו בתקופות קשות כגון אלו.

אלה הם החיים שלי, אמרתי לעצמי. וזהו האתגר שלי ברגע זה. ויהיה בסדר, כי אני לא לבד. יש שם מישהו שאפשר לדבר אתו, לבכות לו.

והוא מקשיב לי, גם כשאני ממלמלת.