לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ראי ראי שעל הקיר

ראי ראי שעל הקיר

הצבת האישיות שלנו בראש סדר העדיפויות, לא אומרת שאנחנו צריכים להסתובב פרועי שיער ולבושי שק.

מאת

השמועה אומרת שבקיבוצים מסוימים שהיו מזוהים עם השמאל הקיצוני, היו אוכלים חזיר ביום הכיפורים. מטרתם העיקרית הייתה להפגין שאין להם שום שייכות ליום הזה. תמיד חשבתי, שאם יום הכיפורים באמת לא היה אומר להם כלום, אז הם פשוט היו צריכים להתייחס אליו כמו לכל יום אחר בשנה, ולא לערוך לכבודו סעודת מחאה דרמטית. ודאי שעדיין הייתה לו השפעה כלשהי עליהם.

ככה זה עם ילדים שנלחמים בהוריהם כדי להוכיח את עצמאותם. עצמאות אמיתית אינה זקוקה להכרזות. ילדים שבגרו ורכשו לעצמם תפיסה עצמאית ואינדיבידואלית, אינם צריכים להכריז מלחמה על הוריהם כדי להוכיח את זה.

נראה לי שהעיקרון הזה מתאים גם לבחורה בשם קג'רסטין גרויס, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת אוקלה שלא הסתכלה בשום מראה במשך שנה שלמה, כדי להרחיק את עצמה מאובססיה לא בריאה של דימוי הגוף (ולכתוב אחר כך את הספר "ראי ראי אשר בקיר: איך למדתי לאהוב את גופי, מזה שלא הסתכלתי עליו במשך שנה"). הבעיה אינה בראי (למרות שהיא טוענת שאשה ממוצעת מסתכלת במראה 70 פעמים ביום – איך זה יתכן? האם אנחנו לא עסוקות מדי בשביל זה?!). כמו בדוגמאות האחרות, עצמאות אמיתית מהאובססיה שלה הייתה הופכת את המראות לבלתי רלוונטיות, ולא לטאבו.

אני מסכימה בהחלט עם גברת גרויס ש-70 פעם ביום זה נשמע, איך לומר זאת, קצת יותר מדי. אבל אני לא חושבת שהמראות הן הבעיה האמיתית. הרצון להיראות טוב מוטבע בחומרה שלנו. הוא טבעי ונורמאלי, והוא אפילו יכול להיות טוב (למרות שיש כמה מלצריות – עם החורים הגדולים האלה באוזניים והפירסינג בלשון - שהייתי שמחה אילו הן היו מסתכלות במראה לעתים קצת יותר תכופות!). אנחנו רוצים לוודא שהרושם שאנו יוצרים, מייצג אותנו כראוי.

וזאת הבעיה האמיתית. עיסוק אובססיבי במראה שלנו, עד כדי התעלמות מכל השאר, אומר שפספסנו את אחד השיעורים החשובים ביותר בדרך, שיעור שלא ניתן ללמוד מהימנעות סתמית מהתבוננות במראה.

זה אומר שאף אחד לא לימד אותנו שהאני הפנימי שלנו חשוב יותר מהאני החיצוני. אף אחד לא ייעץ לנו להדגיש את האישיות מעבר ליופי. ואם הם כן, אנחנו לא האמנו להם, משום שלא ראינו אף אחד שחי ככה באמת. כמה חבל!

מדובר באיזון עדין. שימת דגש עיקרי על האישיות, לא אומרת שאנחנו צריכים להסתובב מלוכלכים, פרועי שער ולבושי שק. גם זו אינה עצמאות.

הרצון להיראות טוב מוטבע בחומרה שלנו

אנחנו רוצות להיראות טוב. אנחנו רוצות להיראות מכובדות. אנחנו רוצות שהמראה שלנו ישקף את המעלות הפנימיות שלנו. אנחנו לא רוצות להיראות כאילו שלא אכפת לנו, ואנחנו לא רוצות להיראות כאילו שאכפת לנו יותר מידי. אנחנו לא רוצות להיות אובססיביות ולא רוצות להיראות מזלזלות. אנחנו רוצות איזון בריא, קשר בריא עם עצמנו, דימוי גוף בריא, גישה בריאה ביחס לייצוג החיצוני שלנו, והתמקדות בריאה בתכונות האופי שלנו ובחיים הפנימיים של נשמותינו.

תגובות קיצוניות אינן יעילות. בדיוק כמו שדיאטות קיצוניות לא מחזיקות מעמד, וחרם על סוכר מוביל לזלילה לא מבוקרת. מראות הן חלק מחיינו. ההתייחסות להופעה החיצונית שלנו לא אמורה להיעלם, היא פשוט לא צריכה לעמוד בראש מעיינינו.

גברת גרויס צדקה בהחלט כשהיא ניסתה להפחית את הדגש על המראה החיצוני, ולצמצם את הזמן המבוזבז בהתבוננות במראה. אולם אם כל הזמן שנחסך בהתייחסות למראה החיצוני שלנו לא התמלא בהתמקדות בפיתוח האישיות הפנימית שלנו, אז נראה לי שכל הניסוי היה לשווא.

16/2/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub