לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מחותנים ללא יריבות

מחותנים ללא יריבות

יריבות פנים משפחתית על אהבת הילדים והנכדים עלולה להיות מסוכנת והרסנית.

מאת

בתי שאלה ממני לא מזמן את העותק הישן והמהוה של ספרן הקלאסי של פייבר ומייזליש בנושא חינוך ילדים: אחים ללא יריבות (כאילו!). למרות שרוב הזיכרונות מאותם ימים מטורפים ראשונים של החלפת טיטולים בלתי פוסקת ולילות חסרי שינה (רגע! מאלה אני סובלת עד היום!) היטשטשו מזיכרוני, יש חלק אחד מהספר שאני זוכרת היטב (ובכל זאת קראתי שוב רק כדי לבדוק שאני לא טועה).

כדי לתאר את רגשותיו של הילד הגדול יותר כלפי התינוק החדש, הן מציירות את המשל הבא:

דמייני שבן זוגך מחבק אותך בידו ואומר, "מותק, אני כל כך אוהב אותך ואת כל כך מקסימה, שהחלטתי להתחתן עם עוד אישה בדיוק כמוך."

ואם לא די בזה, "כשהאישה החדשה מגיעה לבסוף, את רואה שהיא מאוד צעירה ומתוקה. כששלושתכם יוצאים, אנשים אומרים לך שלום בנימוס, אולם מתפעלים בקול למראה האישה החדשה."

מכיוון שאני כבר בשלב אחר של החיים, נראה לי שניתן לאמץ ולהרחיב את הדימוי.

מה דעתכם על "מחותנים ללא יריבות"? או "גידול נכדים ללא יריבות"? זה כבר אתגר. אחד הנכדים שלי אמר לי לא מזמן, "אני יותר אוהב את הבית של הסבתא השניה." נשמתי עמוק, נשארתי רגועה והתאפקתי לא לקחת בחזרה את הצעצוע שנתתי לו. אפילו לא התקשרתי אל בעלי בוכה – בינתיים.

"למה?" שאלתי, נחושה להמשיך את השיחה הכל כך מרתקת הזאת.

"כי החבר שלי שכן שלהם", הוא אמר. "עכשיו את מרשה לי סוכרייה?"

"בטח, קח כמה שאתה רוצה!" עניתי, ונשמתי בהקלה (מתערבת שהסבתא השנייה שלו מרשה לו רק אחת...!).

בסדר אני מגזימה – קצת. אולם יריבות בין מחותנים וסבים על אהבת ילדיהם ונכדיהם, עלולה להיות מסוכנת והרסנית, ואנחנו צריכים להיזהר.

ובעודי יושבת ומהרהרת בעגמומיות בקנאה ובשאר תכונותיי הרעות, הרמתי במקרה את ספרה החדש של חברתי מרים הנדלר: "מזל טוב! זאת סבתא!" ובכותרת המשנה (וזה החלק שבאמת מדבר אליי ואל המצב שלי), "השמחה והכאב בלהיות אם, חמות... וסבתא". התנחמתי בידיעה שאני לא לבד. בשנינות, הומור וחוכמה, מרים משתפת סיפורים מניסיונותיה האישיים להיות "מושלמת" בתפקידים האלה.

כולנו יודעים שלא היינו הורים מושלמים, אז אנחנו מנסים לעשות את זה נכון הפעם. רק שזה הרבה יותר מסובך. אנחנו הרבה פעמים מתמודדים עם אנשים (כמעט) זרים (לפחות בשלב הראשוני), עם מרחק פיזי, עם סוגיות כלכליות – ועם הסחורה היקרה מכל – הילדים והנכדים שלנו.

אנחנו זקוקים לחוכמה, סבלנות – וחברים טובים. אני לא יכולה לדבר על שני הדברים הראשונים, אבל תודה לא-ל, יש לי את האחרון. אנחנו יכולים לשתף זה את זה בדאגות שלנו, בהתמודדויות שלנו ובניסיונות האמיצים (והלא כל כך אמיצים) לעשות את הדברים בצורה הנכונה. וכשמאוחר מכדי להתקשר לחברה, אני לוקחת את הספר הנ"ל, וכאילו שומעת את קולה של חברתי באוזני.

מובן שאני יודעת שזאת לא באמת תחרות. מובן שיש לי הנאה גדולה לראות שהילדים שלי קרובים לחותנים שלהם, ושהילדים שלהם קרובים לסבא ולסבתא השניים (צודקים, אני סתם שקרנית!). ככה זה אמור להיות.

אני תמיד אומרת שהורות היא חסד של אמת, דבר שאנחנו עושים מבלי לצפות לשום תמורה, שהמטרה שלנו היא (או לפחות אמורה להיות) רק מה שטוב לילדים.

ובתור הורים אוהבים, אנחנו יודעים שמערכת יחסים חמה עם החותנים בריאה לילדים שלנו, שהאהבה (והפינוק) של שני זוגות סבים וסבתות, הם זכות מיוחדת לנכדים שלנו (כמה מאיתנו לא זכו להכיר סבים וסבתות?). הם מקבלים חום ואהבה, ביטחון, מסורת משפחתית – וכפי הנראה יותר מדי גלידה!

לפעמים המבט שלי מיטשטש. לפעמים אני רוצה, מתוך אנוכיות, את כל האהבה ותשומת הלב האלה רק לעצמי (ואולי גם לבעלי), אבל לא לאורך זמן. משום שאני באמת רוצה את מה שהכי טוב בשבילם.

כמו בכל דבר בחיים, אנחנו נוטים להתרכז יותר מדי בקשיים (כן, הבית הפוך ופירורי עוגיות וצבעים מפוזרים בכל מקום), ולא מספיק בהנאות ("סבא, נכון שחזרת עכשיו מחו"ל? התגעגעתי אליך"). זה רק יצר הרע המעצבן שמנסה לפגוע בקשר שלנו עם הילדים והנכדים. אבל אני נחושה בדעתי שלא לתת לו לקלקל.

אני מתכוונת להיות אם וסבתא בלי יריבות. מיד אחרי שאאפה עוגיות שוקולד צ'יפס לכל הנכדים ואקפוץ למרכז המסחרי כדי לקנות כמה צעצועים...

11/1/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub