רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

מהות החג

חנוכה, חג של תקווה

כ״א בכסלו ה׳תשע״ד כ״א בכסלו ה׳תשע״ד 24/11/2013 | מאת אמונה ברוורמן

בתוך כל הקשיים והכאב, חג החנוכה מגיע כדי לפזר את החושך.

חג החנוכה נקבע לזכר דברים שונים, ביניהם ניצחון המעטים על הרבים, ניצחון הקדושה על הטומאה, הצורך להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.

אולם לדעתי חג החנוכה הוא מעל לכל חג של תקווה. ותקווה היא משהו שאנחנו צריכים היום יותר מתמיד (או לכל הפחות כמו תמיד).

ודאי אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמצב העולם נראה עגום. אבל אני חושבת שיש תחושה עמוקה יותר של ייאוש וחוסר תקווה. אני חושבת שאולי הביטחון שלנו הולך ומתרופף, הרצון שלנו נחלש, מערכות ההגנה מתרוקנות. והאפתיה שוררת בכל.

אפילו מזג האוויר רוקח מזימות לייאש אותנו בשמיו נטולי העננים.

אולם הנה בא חג החנוכה להוציא אותנו מהייאוש, להצית מחדש את התקווה, להזכיר לנו מי מנהל את ההצגה.

כמו ההקלה שאנחנו מרגישים כשאנחנו רואים את השחר עולה לאחר לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר את אורו על חשכת נשמותינו ועל התמודדויותיו של עמנו.

איך חנוכה מהווה מסר של תקווה?

בזמן התרחשותו של סיפור החנוכה, נראה כאילו כל העולם נגדנו. אפילו היהודים עצמם היו נגד היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" היא קראה, "בואו, הצטרפו אלינו". ורבים אכן עשו זאת. אבל, כפי שכולנו יודעים, קבוצה קטנה של יהודים בהנהגת המכבים החלה להתקומם.

אם הם היו מאבדים את התקווה, אף אחד מאיתנו לא היה כאן היום

על הנייר, המלחמה שלהם נראתה אבודה מראש. צבא של אספסוף יהודי (בלשון המעטה) נגד האימפריה היוונית. דת "ישנה" מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת הם החזיקו מעמד, ובעזרת הא-ל גם נצחו במלחמה. אם הם היו מאבדים את התקווה, אף אחד מאיתנו לא היה כאן היום.

על הנייר, פך השמן הטהור היחיד שנותר כדי לחנוך את המקדש, פשוט לא היה מספיק. היינו צריכים שמן שיבער במשך שמונה ימים (הזמן שנדרש באותם ימים להפקת שמן טהור חדש), ולא רק יום אחד. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. אור התקווה בער והאיר את המקדש.

היהודים יכלו להתייאש. זה היה הגיוני (בפרט אם הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אולם ידענו (ואנחנו עדיין יודעים) שתמיד יש תקווה, וידענו שעלינו לפעול כאילו היא אכן קיימת. ידענו שאפילו כשחרב חדה מונחת על צווארנו אסור לנו להתייאש. וכך הבערנו את הפך היחיד, הדלקנו את השמן שהיה אמור להספיק ליום אחד. והדלקנו את חיינו – עד היום.

כמו שאמרתי, העולם נראה אפל. חיילים צעירים מאבדים את חייהם, איראן מחייכת לאמריקה שמשיבה לה בגמגום כבד... קל מאוד לשקוע לדיכאון, ומאוד מפתה להתייאש.

אולם חנוכה כאן, והתקווה ממלאת את האוויר. הנרות בחנוכיה מזכירים לנו שא-לוהים דואג לנו. וכשאנו מפרסמים את הנס, אנחנו נזכרים מי כאן מנהל את העניינים, ויודעים שבדיוק כפי שהוא שמר עלינו באותם ימים רחוקים, הוא ישמור עלינו גם עכשיו.

אז אני מסובבת את הסביבון, אוכלת לביבות (וסופגניות, ואת המעדן החדש שלי לחנוכה – עוף מטוגן בשמן!), ואומרת שהחיינו בהתלהבות. אנחנו מלאי תודה שהגענו לזמן הזה, ובטוחים שנמשיך לחגוג עוד חגי חנוכה רבים.

אולי אנחנו שוכחים מכל הטוב שהבורא עושה לנו. אולי אתגרי היומיום שלנו קצת מסיחים את דעתנו. אולי אנחנו קצת מתייאשים כשאנחנו קוראים את העיתון או מקשיבים לחדשות.

אבל חנוכה כאן כדי להזכיר לנו: נס גדול היה פה. והוא יכול לקרות שוב. חנוכה שמח!

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן