רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

רגיש מדי

כ״ח באדר ה׳תשע״ג כ״ח באדר ה׳תשע״ג 10/03/2013 | מאת אמונה ברוורמן

אמפתיה והזדהות אמיתית הופכת אותנו לאנשים טובים יותר. אז למה לזלזל בה?

ידיד סיפר לי לא מזמן על אחת מחוויותיו הראשונות בתור רוקח מתלמד. כשהגיע תורו בסבב התפקידים לעבוד במחלקה האונקולוגית, הוא עקב מקרוב אחר מצבו של אחד החולים והתיידד איתו. לרוע המזל, למרות שכולם עשו כמיטב יכולתם, החולה נפטר. זאת הייתה חוויית האבדן הראשונה של הידיד שלנו, והיא שברה אותו.

חבריו והקולגות שלו ניסו לנחם אותו. חלקם אמרו לו בטון מרגיע: "אל תדאג, אתה עוד תתרגל", בעוד שאחרים נזפו בו: "תפסיק להיות כל כך רגיש".

דבריהם כלל לא ניחמו אותו. להיפך, הם רק הטרידו אותו יותר. "הם דיברו על רגישות כאילו שהיא סוג של מחלה, חיסרון אישי בולט", הוא הסביר. "אבל האם הרגישות היא אינה מעלה שאנחנו רוצים לעבד ולטפח, ולא משהו שאנחנו חפצים למזער ולסלק?"

נראה שזוהי מלחמה אבודה מראש, כשהסובבים אותנו מעודדים את תפיסת העולם ההפוכה.

מנהיג אמיתי צריך לחוש את המהמורות בדרך, להרגיש את הכאב

כשמשה רבנו הגיע אל הסנה הבוער, א-לוהים הורה לו להשיל את נעליו מעל רגליו. לא היה בהוראה זו חשש אימהי מפסיעות בוציות על הרצפה שהיא בדיוק שטפה. א-לוהים לימד את משה שיעור עמוק יותר וחשוב יותר (סליחה אמא): אם אתה רוצה להבין מה א-לוהים מלמד אותך, אז אתה חייב להיות רגיש. ואם אתה רוצה להיות מנהיג טוב, כזה שהאנשים יכבדו ושהנהגתו תהיה שקולה וראויה, אתה צריך להיות רגיש. אתה צריך להוריד את הנעליים. אתה צריך לחוש את המהמורות בדרך, את החול הלוהט על שפת הים. אתה צריך להסיר את המחיצות שהקמת בינך לבין אנשים אחרים. אתה צריך לחוש בכאבם.

הרגישות הופכת אותנו לאנשים טובים יותר בכל היבט באישיותנו. אנחנו חברים טובים יותר כשאנחנו מזדהים עם קשיי הזולת, ומנסים להיכנס לנעליים שלהם ולהבין מה עובר עליהם.

אנחנו בני זוג טובים יותר כשאנחנו מנסים להתייחס לצרכי בן (בת) הזוג, לחלומותיו, אכזבותיו ותסכוליו במקום להתעלם מהם, לפטור אותם או לזלזל בהם. ואני מתכוונת לאמפתיה אמיתית, ולא ל"וואי, אני נורא מצטער/ת לשמוע את זה, אבל לא תאמין את מי פגשתי היום באמצע הרחוב..."

אנחנו הורים טובים יותר כשהילדים שלנו מרגישים שאנחנו מבינים אותם. זה לא אומר שאנחנו יכולים או אמורים לפתור במקומם את הבעיות שלהם, אלא רק שהם צריכים להרגיש שהם לא לבד.

עולה מברית המועצות סיפרה לי שבכל פעם שהילדים שלה מתלוננים אין לה סבלנות לשמוע אותם. אין בחיים שלהם שום התמודדות שיכולה להיות דומה למה שהיא עברה. ולכאורה היא צודקת. ובכל זאת הילדים שלה צריכים שהיא תבין את החיים שלהם, שהיא תזדהה עם ההתמודדויות שלהם - אפילו אם הן קשורות למורה מעצבנת ולחבר בלתי נאמן ולא לדפיקות הק.ג.ב בדלת.

ואנחנו אנשים טובים יותר כשאנחנו מזדהים עם צערם של אחינו ואחיותינו היהודים. כמו משה שעזב את מנעמי הארמון כדי לראות כיצד המצרים מתייחסים אל אחיו ולא היה מסוגל לראות בצערם מבלי לפעול (ולהרוג נוגש מצרי אכזר), כך גם אנו צריכים לצאת מהנוחות של בתינו כדי לראות קודם את הצער (בכל מגוון הווריאציות שלו) של עם ישראל, ואחר כך לשאול את עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות עם זה. הכל מתחיל בטיפוח רגישות.

הצרכים אינסופיים והמשאבים שלנו מוגבלים. בין אם זה ביקור אלמנה בשכונה שלנו או נתינת צדקה לעני, האפשרויות רבות. אנחנו פשוט צריכים לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב. אנחנו צריכים לחדד את הרגישות שלנו. ואנחנו צריכים להתעלם מכל המסרים ההפוכים שמקובלים בימינו, מכל טענה שרגישות היא דבר שצריכים לסלק או למזער. מכיוון שרק עם רגישות אמיתית לצרכי הזולת נהיה בני אדם טובים יותר ונתחיל ליצור שינוי אמיתי.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן