לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הוא היה אומר...

הוא היה אומר...

מה המשפט שהייתם רוצים שיסכם את מהותכם?

מאת

רוב דבריהם של חכמים בפרקי אבות, נפתחים במילים "הוא היה אומר...". לא מדובר בשלל 'דברי חוכמה' המצויים בסטיקרים כמו –"נולדתי עייף ואני חי כדי לנוח" או "עצרו את העולם אני רוצה לרדת", אלא אמירות המבטאות חכמת חיים, ובמיוחד את ה"אני מאמין" האישי של אותו חכם שנהג לומר אותן.

אמירות אלה היו יותר ממילים שעל פיהן הוא חי, הן היו מילים שהוא גילם באישיותו. הן היו תיאור של מהותו – בין אם לדון אחרים לכף זכות, להפוך את הבית למקום התוועדות לחכמים או לראות את כולם בעין טובה.

הרהורים אלה עוררו אותי לחשוב - האם ישנה אמירה שמבטאת את מהותי? אני מפחדת שהילדים שלי יסכמו אותי במשהו כמו, "קניתי את זה במכירת סוף העונה". אולם אני מקווה שאם הם יבחנו טוב יותר את החיים שלי, הם יראו מה אני מייצגת ויבחינו בדברים עמוקים ומשמעותיים יותר (ואם לא, אז שלפחות לא יגידו לי את זה!). אני מקווה שכשהם יכתבו את ה"היא הייתה אומרת" שלי, הם יוכלו להשתמש במילים קצת יותר נבונות מ"אני מתחילה דיאטה מחר". אבל בעצם, באילו מילים הייתי רוצה שיזכרו אותי? והאם אני דואגת שחיי ישקפו אותן?

מה אני עושה כשאני קמה בבוקר – רצה מייד לבדוק את האימיילים או מתפללת? כשאני מדברת בטלפון, האם אני נזהרת לא להגיד דברים שליליים על אחרים או שאני סתם מפטפטת, תוך התעלמות מלשון הרע ורכילות? ומה עם הזמן שלי? מאז ומתמיד ריגש אותי הרעיון שאברהם אבינו "בא בימים" - וכפי שמפרשים חכמינו, הוא חי כל רגע במלואו. כזאת הייתי רוצה להיות, אבל האם אני מצליחה? כמה זמן אני מבזבזת לשווא?

לפעמים אני שואלת את עצמי - אילו הייתי מככבת בתוכנית ריאליטי (לא, אני ממש לא חולמת לעשות את זה!) והמצלמה הייתה עוקבת אחריי כל היום, מה היא הייתה רואה? האם סרט הצילום היה מבטא את האדם שאני חושבת שאני, או חיקוי חיוור בהרבה?

כשאחת מבנותיי יצאה לראיון קבלה לתיכון, המנהלת שאלה אותה במה היא הייתה רוצה לחקות את אמא שלה.

לתת לדמיון שלכם לעבוד?

"אני רוצה להיות טובה כמוה", "אני רוצה לפתוח את הבית שלי לאורחים כמוה", "אני רוצה לאהוב יהודים כמוה"... אבל לא. זאת הייתה התשובה: "אני רוצה שגם לי יהיה אוסף חפצי נוי קטנים כמו שלה..." אמרה בתי המתוקה.

ובכן, זה מחק את החיוך מעל פניי. ולמרות שאני תולה חלק מהתגובה בלחץ הטבעי שנובע מראיון אישי עם מנהלת תיכון. בהחלט לא הייתי רוצה שזה יהיה ה"היא הייתה אומרת" שלי! זה ממש לא משקף את מה שאני, ואני גם לא חושבת שזה נכון, ובכל זאת...

זאת הייתה קריאת התעוררות. אני חייבת לחיות את החיים שלי בצורה מודעת ומכוונת. הרעיונות והערכים שאני "אומרת" שחשובים לי ביותר, חייבים לבוא לידי ביטוי ככאלה. אני רוצה שהילדים שלי יוכלו לומר, אפילו ברגעים המלחיצים ביותר, "היא משתדלת לעשות מה שנכון" או "היא רוצה לעזור לעם ישראל" או "היא עבדה קשה, וניצלה כל רגע בחכמה" (מותר לחלום, לא?).

יהיה חבל לי מאוד אם המשפט שמסכם את מהותי יעסוק בבגדים או באוכל או בעולם החומרי. אני רוצה שהוא יהיה עמוק יותר ומשמעותי יותר. לא הייתי רוצה גם שהוא יהיה: היא הייתה צורחת, "קומו מייד, אתם חייבים לצאת לבית הספר" או "נקו את החדר, הוא נראה כמו אורווה". האני מאמין שלי צריך לבטא התנהגות יותר רגועה ועדינה (עוד חלומות).

ואולי אסתפק בכך שהוא לפחות ישקף את השאיפה. היא הייתה אומרת, "מוכרחים להמשיך לנסות. מוכרחים פשוט להמשיך להתקדם, צעד אחר צעד. פשוט חייבים להמשיך לצמוח. ותמיד לבקש עזרה מא-לוהים."

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-9 דיונים

(9) שחף, 3/6/2017 18:54

מקסים.

מקסים, תודה!

(8) רחלי, 1/6/2017 21:32

מאמר מצחיק ומקסים!

התגלגלתי מצחוק על הדוגמאות שהיא מזכירה וזה בהחלט מעורר הזדהות. והכי חשוב, זה נותן לי השראה. זה לא רק מה הילדים יזכרו אחרי מותנו, זה גם מה שהם לומדים מאיתנו ממש עכשיו, ולוקחים איתם לחיים (כן, כבר עכשיו!). בהחלט ראוי לשים לב שיש לנו מכונות הקלטה חמודות סביבנו, ואם אני נאנחת כל הזמן "אוף, איזה בלגן..." - חבל. אני מלמדת את בתי לראות בלגן טבעי ובריא של ילדים - כאויב. (גם אני, כמו שאמרו לפניי, לא חושבת שאם מדי פעם צועקים ומענישים, ואפילו מאבדים שליטה לרגעים, זה נחרת לזיכרון עולם.) אהבתי מאוד את סיום המאמר, ואני בטוחה שאמונה ברוורמן תיזכר בהערצה!

(7) מ, 15/1/2013 11:22

חינוך ילדינו

אנחנו אמורים לחנך להדריך להנחיל ולעזור במקום שקשה להם ,זה גובה מידי בפעם גם כעסים צעקות ואי נעימויות ,אל לנו לחשוש מכך שמה יזכרו אותנו לא כפי שרצינו אלא לדאוג להווה ועתיד שלנו ושלהם ..בסופו של דבר לכל ילד תיהיה הנטיה לבחור מה לזכור מבלי שתיהיה יד בכך.

(6) שפרה, 13/11/2012 20:09

אמונה המיוחדת

תודה על מאמריך הנותנים חומר למחשבה ודרבון להיות טובים יותר!

(5) יעל, 13/11/2012 06:16

בסופו של דבר..

הילדים שלנו ייזכרו את המהות. אמא שלי נפטרה מזמן ולמרות שהיא גם צעקה, דרשה, כעסה, עדיין לא זה מה שאני זוכרת ממנה. אלא יותר את הדאגה שלה לנו. את הטירחה שטרחה מסביבנו את ההכנה לעתיד.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub