בכל פעם שמסיימים ללמוד קטע משמעותי בגמרא, נוהגים לערוך "סיום". למרות שבדרך כלל לא מתייחסים ללימוד התורה כאל עבודת פרך (ולא צריכים לחבוש קסדה או לנעול מגפי גומי כדי לעסוק בו), הוא בדרך כלל דורש מאמצים פיזיים ואינטלקטואליים רבים (הם הולכים יד ביד), וגם נחישות והתמדה. כמו כל ההישגים האמיתיים בחיים, גם התורה נרכשת דרך עבודה עקבית, יום אחרי יום. כשעצם ההתמדה מול אתגרי החיים, היא חלק לא קטן מההישג.

ובכן, בעלי ערך לא מזמן 'סיום' (גדול במיוחד!), ואנחנו תכננו מסיבה צנועה בישיבה של הבן שלנו.

קל מאוד להאכיל בנים – כמה בייגלס, סלמון מעושן וגבינת שמנת – וכמה קינוחים תוצרת בית. אני מוניתי לאחראית על המזון. אפיתי עוגיות (ליתר דיוק הבת שלי הכינה עוגיות בצורת ספרי תורה), ופרסתי ירקות. סידרתי מגשי דגים יפים. קניתי המון קופסאות של גבינות שמנת.

והזמנתי במאפיה הקרובה 72 בייגלס, שיחכו לי טריים ביום האירוע בשעה 6:30 בבוקר.

התרגשתי מאוד בשביל בעלי, קפצתי מהמיטה ורצתי למאפייה. נו, טוב - הרמתי את עצמותיי התשושות מהמיטה וגררתי את עצמי למאפייה – קצת יותר מאוחר מהזמן הנקוב. אבל הבייגלס לא חיכו לי.

"מה?!" צעקתי. "הזמנו אותם מראש. כולם מחכים. בעלי עורך 'סיום'; אנחנו צריכים את הבייגלס האלה!"

למען האמת, אני לא צעקתי. חיכיתי פחות או יותר בסבלנות, ותרגלתי שליטה עצמית – למרות שיתכן שהבעת פניי גילתה את חוסר שביעות הרצון שלי.

אבל בהחלט חשבתי ככה. יכולתי להרגיש איך הכעס בתוכי מצטבר ומתגבר, ועדיין לא קלטתי את האירוניה. מדובר במסיבה לכבוד לימוד תורה, לימוד שאמור לעזור לנו ללכת בדרכי האלוקים, להידמות לו יותר בהתנהגותנו.

אם הייתי מאבדת שליטה במאפייה רק בגלל שאני רוצה בייגלס לסיום, זה היה מפספס לגמרי את הנקודה.

למזלי, שלטתי בעצמי. למזלי, יש לי פרספקטיבה. למזלי, יש לי מושג מסוים מה אני רוצה להיות - והכרוכיא המצווחת שאורבת בנקודות האפלות שבאישיותי, אינה כלולה בגדר זה.

אני מאוד גאה בהישגיו של בעלי, ומאמינה שגם אני צומחת מתוכם. אבל ברור שזה לא מספיק, ושעדיין מחכה לי דרך ארוכה. אני חושבת שטוב יהיה אם אעשה קצת יותר מאשר 'לרחוץ באורו', ואתחיל להשקיע בלימוד תורה קבוע משל עצמי.

ולמקרה שאתם מסתקרנים, צוות המאפיה התנצל מאוד ושלח את הבייגלס היישר לביתי עשר דקות אחר כך. לא נשאר פירור...