לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"מפלצת החושך"

על ילדה תמימה, שוקולד ממולא וחשכה ערמומית.

מאת

נעהל'ה שלי הגיעה לגיל הפחדים. מה שאומר שהיא מפחדת מגנבים, משודדים, מרעשים, מחושך ובמיוחד ממפלצות והן, למרבית הצער תוקפות אותה דווקא בלילה. לרוע המזל בעלי נמצא בחו"ל לרגל עסקיו, מה שמותיר אותי בודדה במערכה הלילית המעייפת, מנסה לשווא להיכנס למיטה מוקדם.

זה לא ממש הולך לי.

כמה שאני משתדלת, לפני חצות אני לא נכנסת למיטה ולמרבית הפלא, בשניה שהעיניים שלי מתחילות להיעצם והנשמה שלי, עם חצי רגל מחוץ לגוף, דווקא אז אני מוזעקת להגיש סיוע נפשי דחוף.

"א-י-מ-א-ל'-ה, ב-ו-א-י!!!" נשמעת צעקה מחדר הילדים. אני מפלבלת בעיני, מתנתקת באחת מתחילתו של חלום, משליכה מעלי את השמיכה ומדשדשת אל החדר.

"מה קרה?" אני שואלת מנומנמת.

"יש עכביש על הקיר!", עונה לי נעה מבוהלת.

"עכביש?", אני שואלת ומדליקה את האור.

שני זוגות עיניים ממצמצות כנגד האור השוטף את החדר, ואני שואלת בדריכות: "איפה הוא?"

"הנה, למעלה", היא מצביעה לכיוון מסמר נטוש, שלא זכה מעודו ליחס כלשהו והנה הוכתר לפתע בתואר מעורר הכבוד: עכביש!

"זה רק מסמר", אני אומרת בהקלה, "הנה, רואה?" ואני מתרוממת על קצות אצבעותיי לגעת בו.

"לילה טוב ושינה מתוקה!" אני אומרת, מתעלמת ממבטה הדאוג ומכבה את האור.

"לילה טוב". היא עונה לי תשובה רפה.

חיש מהר אני מזנקת בפליק-פלאק וירטואוזי לעבר המיטה, מתכרבלת תחת השמיכה החמימה וממשיכה לחלום.

חיש מהר אני מזנקת בפליק-פלאק וירטואוזי לעבר המיטה, מתכרבלת תחת השמיכה החמימה וממשיכה לחלום, בדיוק מהמקום בו הפסקתי. לא חולפות שלושים דקות של שינה עמוקה ושוב נשמעת זעקה קורעת לב מחדר הילדים.

"א-י-מ-א, ב-ו-א-י מ-ה-ר!!!"

אני כמעט נופלת מהמיטה מרוב בהלה. מגששת כסומא אחר הכפכפים ומנהלת אתם מאבק ממושך לגבי הרגל הנכונה. צעקה נוספת מכיוונה של נעה, מכריעה את הכף ואני מוותרת על הכפכפים. מילא, אם הפעם זה ג'וק, נהרוג אותו כבר עם משהו אחר.

"מה קרה הפעם?" אני שואלת במפגיע ובחוסר סבלנות.

"שמעתי גנב", אומרת נעה מפוחדת.

"איפה הוא?", אני שואלת בחמת זעם, מתכננת להראות לו את נחת ידי, לחוצפן הזה, שבגללו נחמסת לי שינת הלילה.

"הוא במרפסת". עונה לי נעהל'ה משותקת מאימה.

חיש מהר אני יוצאת אל המרפסת, מדליקה את האור, מסיטה את התריסים לצדדים ומתבוננת אל החושך.

חתול מבועת נס ביללה, מפני אלומת האור המפתיעה.

"זה רק חתול", אני אומרת לנעהל'ה, סוגרת את התריסים ומכבה את האור. "באמת שאין לך מה לדאוג".

ושוב אני מכסה אותה, מאחלת לילה טוב ומתנדפת.

השעון מורה על השעה שתיים אחר חצות ואני מוצאת עצמי ביעף, ברקיע השביעי.

הפעם יש פסק זמן של שעתיים לעצמותיי הדוויות, עד שנשמעת הצעקה בפעם השלישית.

"א-י-מ-א!!!", "א-י-מ-א!!!", "ב-ו-א-י!!!"

הפעם אני מוותרת כבר מראש על הכפכפים, מחניקה פיהוק ענקי ומהדסת אל החדר.

"מה קורה, נעהל'ה?", אני שואלת ביאוש, "לא תניחי לי לישון הלילה?"

"אבל היא באה!", אומרת נעה מבועתת, כשהיא ישובה על מיטתה בעיניים קרועות לרווחה.

"מי באה?", אני שואלת, בניסיון להישאר ממוקדת.

"המפלצת", הייתה התשובה.

"איזה מפלצת? אין שום מפלצות!", אני אומרת בכעס, חולמת על המיטה שמצפה לי.

"כן נכון. יש!", עונה לי נעה בדמעות, שמאיימות להתפתח לבכי סוער וממושך.

"נו טוב, ואיך היא נראית המפלצת הזו?" אני שואלת, בניסיון להימנע מהתקף הבכי ולהיזכר בכל אותן כתבות ייעוץ אינסטנט שקראתי, בנוגע לפחדי ילדים.

"היא, היא... שחורה כזו", אומרת נעה בגמגום ומוסיפה: "ויש לה שפם וקרניים ועיניים זוהרות".

"אהה", אני אומרת בהזדהות, כששמץ מצלילות דעתי מתחיל לחזור אלי.

"ואת בטוחה שזה לא שמוליק, הדוב של נתנאל?" אני שואלת ליתר בטחון.

" זה לא!" היא עונה בלהט. "זו מפלצת החושך! והיא באה לחטוף אותי!".

אני, שהכיסופים למיטתי החביבה גוברים עלי, מגייסת את מלוא הסבלנות שיכולה להיות לי בארבע לפנות בוקר (וזה לא הרבה), מדליקה בפעם השלישית את האור בחדר ומבטיחה לנעה, בהן צדקי, ש"אין, לא היו ולא יהיו מפלצות, אף-פעם!".

אני משדלת אותה להירגע בינתיים עד הבוקר (שממילא תכף יגיע), במחיצת שוקולד ממולא ושקית סוכריות.

נעהל'ה לא משתכנעת ואני מנסה לשכנע אותה בצדקת דברי. לבסוף, לאחר דין ודברים ממושך, אני משדלת אותה להירגע בינתיים עד הבוקר (שממילא תכף יגיע), במחיצת שוקולד ממולא ושקית סוכריות (מחר כבר נצחצח שיניים). היא מתרצה ואני מכבה את האור וזוחלת למיטה.

מהמיטה אני עוד שומעת את מצמוצי הגריסה והלעיסה שלה בטרם אני נשאבת אל תוך שינה עמוקה ונטולת חלומות.

אינני יודעת כמה זמן עובר, אבל אני מוצאת את עצמי לפתע ערה לגמרי. עלטה גמורה מסביבי ואני יכולה להישבע שמישהו מסתובב בחדר. אני קופאת על משכבי והלמות לבי נשמעת למרחוק.

"גנב בבית! רוצח! אנס! מחבל!". שורת הסכנות האפשרית מתרוצצת לנגד עיני וזיעה קרה מכסה את גופי. אני עוצרת את נשימתי ולא זזה. כעבור עשרים דקות של שכיבה מאובנת, אני מעיזה להתרומם ולהדליק את האור.

אין כלום.

"כנראה שהיעדרותו של בעלי והפחדים של נעהל'ה משפיעים עלי", אני ממלמלת לעצמי, ובהחלטה של רגע... לוקחת את הכרית והשמיכה ו...נודדת לחדר הילדים.

שם, בין הדובי-שמוליק, לילדתי המעלה ניחוחות של שוקולד ממולא, אני נשכבת בבטחה ונרדמת... עד הבוקר.

27/11/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אסתי רוט, 28/11/2004 02:23

ליערה

אני לא יודעת למה אבל תמיד אני בסוף צוחקת , אני מתארת לי שכשזה קורה , הצחוק רחוק מאוד ממך או מכל אם אחרת אבל את תמיד מצליחה לשזור רוח טובה בכל פוזה שמזדמנת מתישהוא
אהבתי וצחקתי
אסתי

(1) און, 28/11/2004 02:01

כל התשובות נכונות

אמא יערה המתוקה.

1. כרגיל את כותבת נ ה ד ר.

2. פחדי חושך הם לא רק קניינם של הקטנים רק שאנחנו הגדולים "משחקים אותה גיבורים".

3. ובכל זאת זכור לי אותו פח גדול שזרקנו אליו את כל המפלצתונים הליליים של ילדי.

4. האם תאורה מסויימת תוכל לעזור?

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub