רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

"נוסעים לסבתא!"

כ״ג במרחשוון ה׳תשס״ה כ״ג במרחשוון ה׳תשס״ה 07/11/2004 | מאת ימימה ביסמוט

על ספינת שודדים, נעלי עקב חלומיות ומלפפון עם סוכר.

"נוסעים לסבתא" משמעו, למרבית האימהות, הזדמנות פז לרביצה רגל על רגל, תוך עלעול ממושך בערמת מגזינים צבעוניים, והתנתקות זמנית מהצעקות ומתביעות הילדים. בד בבד עם הציפייה לשחרור הזמני מעול הילדים, אנחנו גם מצפות, ש"סבתא", (שזו בדרך כלל גם אימנו הפרטית), תמשיך לאחוז ביד איתנה בנתיב החינוך בו בחרנו ולא תסטה ימין או שמאל.

ברוב הפעמים בנקודה הזו מצפה לנו אכזבה.

"התפקיד שלי לפנק ולא לחנך!" מודיעה לי אימי, כשאני מתלוננת על כמויות הממתקים העצומות שהיא מאפשרת לזאטוטים ללעוס. "לפנק בסדר", אני מסננת מתחת לשפמי(?), "אבל למה לקלקל?" אימא שלי שומעת כמובן את ההערה שלי והפעם היא כבר כועסת: "את יודעת מה? למה שלא תצאי לך להתאוורר קצת בחוץ ותניחי לנו ליהנות."

אני לא נעלבת והאמת, שלגבי ההנאה היא צודקת במאת האחוזים. עם העובדה הזו אי אפשר להתווכח! הם מוציאים אותה מהדעת והם נהנים והיא נהנית.

ואני?

"אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה!", מה שאומר, שלרביצה שלי אין כל טעם, ללא התמסרות מלאה למצב, תוך וויתור מוחלט על השליטה בעניינים. אחרי הכל, מה כבר יכול להיות? שהם יאכלו יותר מדי ממתקים? שהם יתפרעו וישתוללו? אחר כך ממילא נחזור הביתה והכל ישוב לקדמותו, אז למה לא ליהנות מהמצב? כנראה שצריך לדעת מתי לשחרר את הרסן, מתי להנמיך פרופיל ופשוט לסמוך, שהכל יהיה בסדר.

ובהקשר הזה אני מזמינה אתכם, לשעה מענגת בסלון של סבתא...

 

***

 

"נוסעים לסבתא! יש! נוסעים לסבתא!" צעקה נעהל'ה בקריאות שמחה, מעודדת את אחיה בן הארבע להדגים את רפרטואר השאגות האינדיאניות שלו, תוך כדי התהפכויות וסלטות על הספה בסלון. יש! לסבתא, לסבתא!" (התהפכות, קימה, פליק- פלק לאחור, קפיצה). די בצמד המלים הללו, להצית את דמיונם של צאצאי ולהבטיח להם שעות של הנאה, מאכילת סוכר מזוקק בכמויות לא מבוקרות, פשפוש ונבירה בכל הארונות והעיקר, שחרור מעולה המעייף של... כן, לא אחרת מאשר – אמם המסורה.

נסענו.

הכניסה כמו תמיד, לוותה בקפיצות קומנדו והסתערות רבתי על סבתא חייכנית, שכל כולה נתינה ואהבה לנכדיה.

"סבתא, מה קנית לנו?" שאל נתנאל עוד בטרם יבשה הנשיקה על לחיו. "נתנאל, זה לא יפה!" נזפתי בו, בידיעה שאני מרגע זה ואילך הופכת למקסימום אגרטל או טפט מבחינת יכולת ההשפעה שלי. "זה בסדר, זה בסדר", חייכה סבתא בסלחנות. "קודם תאכלו ואחרי ארוחת הערב גם תקבלו את ההפתעה". (יופי. יש תקווה שהם יאכלו משהו מלבד ממתקים הערב).

נעהל'ה השתחררה מהחיבוק ומיהרה למגרת הנעליים, שם תבחר את נעלי הסירה החלומיות, בעלות העקבים הגבוהים ביותר ותמלא את החסך שיש לה, בשל היות אימה מחסידות הנוחות והטבע.

הוא התיישב על הרצפה וכבקי ומכיר את רזי המטבח הפולני, החל בוחש ומערבב במרץ.

נתנאל גם הוא דילג לעבר המטבח, פתח את הארונות לרווחה ושלף חיש מהר מחבתות וסירים. הוא התיישב על הרצפה וכבקי ומכיר את רזי המטבח הפולני, החל בוחש ומערבב במרץ.

"מה אתה מכין?" שאלה סבתא בהתעניינות.
"מרק". ענה נתנאל.
"איזה מרק?" שאלה סבתא.
"מרק שניצל". הייתה התשובה הרצינית.
"מממ, נשמע טעים", אמרה סבתא והבליעה חיוך.

אני ניצלתי את ההזדמנות והשתרעתי לי על הספה הנוחה, מעלעלת בעיתון ונחה.
מלבד אי אלו הערות "אסור!" ו"אני לא מרשה בשום אופן!", או "אולי תפסיקו לשגע את סבתא?", אני לא צפויה לדבר הרבה, מה גם שהערות אלו, סופן שיתעלמו מהן בבוז.

מחוגי השעון רצו קדימה והסלון הפך להיות חוף ים, עם סירת שודדים ואי בודד עם שמשיה. הקייטנים חתרו במרץ בשטיח ועשו לדעתי רעש נוראי ל'כהן' מלמטה. אחרי משחקי שודדים ונסיכות המסך הורד והתפאורה השתנתה ל"יוסף מוקיר שבת", כשנעהל'ה בתפקיד יוסף העני והצדיק, יחפה ומביטה לשמיים בתפילה נרגשת ונתנאל הגוי העשיר, עם הבעה מפחידה וכובע של סבתא. המערכה הראשונה בקושי החלה, כשנעהל'ה הודיעה שהיא מפחדת מהגוי (שאכן שיחק מצוין) והמסך הורד בשנית. כשהחבר'ה התעייפו ממשחקי התיאטרון, סבתא נתנה להם בלוקים עם טושים והם התיישבו לצייר במרץ. נעהל'ה ממלאת שטחים בדייקנות, מוציאה ומחזירה את הטושים לפי משפחות הגוונים, כולל פקקים, ונתנאל דופק ומועך ובודק את מידת עמידותם (לא משהו).

אחרי שעה ומחצה של יצירה והתבטאות אינטנסיבית, הגיע זמן ארוחת הערב. סבתא כבר עמדה וטיגנה במטבח פרוסות חלה לבנה טבולות בחלב וביצה. ריח הטיגון המגרה הגיע לחוטמים הצעירים והללו האיצו בילדים למהר וליטול ידיים.

"יש שמנת עם סוכר, ויש חלה מטוגנת עם סוכר וגם 'מיזריה' (מלפפון ירוק עם חומץ ו... סוכר). בתאבון ולבריאות!" הודיעה סבתא ושפכה את החומר הלבן והמזוקק בנדיבות שהקפיצה לי את הלב.

הילדים זללו בעונג את הסוכר... עם המלפפון, השמנת והחלה.

הילדים זללו בעונג את הסוכר... עם המלפפון, השמנת והחלה, ניגבו את השומן בשרוולים ועזבו את השולחן שבעים ומרוצים.

הם המשיכו לשרבט אי אילו קווים נוספים עם הטושים וכשראיתי את נעה מפלבלת בעיניים ואת נתנאל ממולל את המפה באצבעות, היה זה האות שהגיע הזמן ללכת הביתה.

עזרנו לסדר (פחות מיותר) את הבלגן המזעזע ונפרדנו בנשיקות נרגשות מסבתא, בהבטחה לשוב לשם במהרה. סבתא נפרדה מהקטנים, לא לפני שציידה כל אחד מהם ב'הפתעה' שהייתה, איך לא, שקית עמוסה בממתקים.

נכנסנו למכונית והתחלנו לנסוע, וכשדמותה של סבתא נעלמה מעינינו, הגיע הזמן להחזיר את העניינים לידיים. דבר ראשון, שקיות הממתקים הגדושות נלקחו אחר כבוד, כשאני מרשה "רק ממתק אחד והשאר לכבוד שבת." שנית, הודעתי להם חגיגית, ש"ממחר אנחנו בדיאטה מיוחדת לאיזון הסוכרים".

מתפלאת על 'השתיקה שבהסכמה' הסתובבתי לאחור.

השודד והנסיכה כבר ישנו שנת ישרים...

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן