לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




במוזיאון לאומנות מודרנית

במוזיאון לאומנות מודרנית

על "פינת ליטוף", שומרת אימתנית ובקבוק קולה משומש.

מאת

כבר מזמן רציתי לקחת את ילדי למוזיאון לאמנות מודרנית. ככה, בשביל להרחיב להם את האופקים (שלא יגדלו מצומצמים חלילה) ושיטעמו מעט "תרבות". בדרך הסברתי להם, שבמוזיאון לא משתוללים ולא רצים לכל הכיוונים ובכלל, חייבים להתנהג יפה ולשמור על השקט.

"מוזיהום זה כיף?" שאלה נעה בחשש לנוכח רשימת האיסורים המתארכת.

"כן, בטח שזה כיף". עניתי, מקווה שיהיה כיסוי להבטחה שלי.

"ותקני לנו גם ארטיק?" וידא נתנאל ליתר בטחון.

"כן, אני אקנה לכם גם ארטיק". הבטחתי, משתדלת שלא להתאכזב מעולם המושגים של ילדי לגבי "כיף".

המונית פלטה אותנו ברחבת המוזיאון. שטח ענק זרוע פסלים נפרש לעינינו והילדים התחילו את "סידרת החינוך התרבותית" בטיפוס יסודי על כל אחד מהם.

"בואו, ילדים", זירזתי את השניים, "ניכנס". עוד קודם לכן ערכתי שם סיור מדוקדק, לאתר תמונות שחץ ופסלים לא צנועים וכעת כיוונתי אותם הישר ל"תערוכה לאמנות מושגית", שהייתה "נקייה" וניטרלית.

"הי אימא, מה זה?" שאלה נעהל'ה בהתעניינות לנוכח ערמת בקבוקים ירוקים שניצבה בפתח האולם.

"זה?", שאלתי בעודי מתאמצת לקרוא את שם המוצג. "זה נקרא: "מסע בגשם" אמרתי, ממתינה בהיסוס לתגובת הילדים.

"אהה". אמרה נעה והמשיכה לעבר המוצג הבא.

"ומה זה?" שאלה, כשהיא נרכנת לעומת שלולית פלסטית קפואה, זרועה בשברי קונכיות ושלדי דגים.

"זה", אמרתי בעודי מקריאה מכרטיס התצוגה: "בריכת סידן".

"הבריכה שהיינו אתמול יותר שווה!" קבעה נעה נחרצות והמשיכה בסיור.

"ומה זה, אימא?" שאל נתנאל והצביע על סדרת כסאות רגילים למראה, שניצבו סביב שולחן עם רגליים הפוכות.

"יום עליז בכפר", עניתי. תוהה ביני לבין עצמי לגבי הדמיון המפותח של אמני התערוכה.

"יו אימא תראי, פינת ליטוף!" קראה לי נעה בעודה מלטפת גוש מפרווה שעירה בוורוד בוהק, שנתלה בחוט פלדה והתנדנד מהתקרה.

" איזה מן חיה זו?" שאל נתנאל והצטרף לליטוף האינטנסיבי.

"אהמממ", חככתי בגרוני, "זו לא חיה בכלל, זה "מחול אביב ספונטני".

"בבקשה לא לגעת!" ירתה לעומתנו שומרת משופמת וחמורת סבר.

"בבקשה לא לגעת!" ירתה לעומתנו שומרת משופמת וחמורת סבר, שעזבה את משמרתה לנוכח "פינת הליטוף" המאולתרת.

ילדי נרתעו ונצמדו אלי בבהלה.

"זה מוזיאון פה. זה לא גינת שעשועים!" נזפה בנו בחומרה והמשיכה במשנתה: "אסור לגעת! אסור לרוץ! אסור לירוק! אסור לצעוק!"

"סליחה, את צודקת", התנצלתי בפניה והתרחקנו משם במהירות. אולי באמת היינו צריכים להסתפק בגינת השעשועים, חשבתי לעצמי.

המשכנו לטייל בין עשרות המוצגים, כשמדי פעם הילדים שואלים ואני מקריאה את שמות היצירות מהכרטיס, ומלבד מספר "שקט בבקשה!" ו"לא לגעת! "שנשלחו לעומתנו, לא נרשמו עוד הפרעות רציניות והילדים שלי באמת השתדלו שלא לעבור על חוקי המקום.

התיישבנו לאתנחתא חביבה בגן הפסלים, וילדי גילו פסל סביבתי והכריזו עליו כעל "המערה של רבי שמעון", תוך שהם רצים פנימה והחוצה ושרים בעוז את "בר-יוחאי נמשחת אשריך, שמן ששון מחבריך..." מה שדווקא העלה חיוך על פניהם של מבקרי המוזיאון (אולי הם סברו שגם אנחנו, חלק מהמיצג), והשרה מעט חיות על הקומפלקס הדומם.

קינחנו את החוויה המעשירה בארטיק, מה שהפך את האירוע לבילוי מספק בהחלט עבור ילדי ולאחר שעה קלה ודחוסה בתוכן "תרבותי", עזבנו את ערמות הבקבוקים, הכיסאות וגושי הפרווה הסינתטית לאנחות.

יצאנו לרחוב הסואן לתור אחר מונית פנויה, כשלפתע נעהל'ה משכה את שרוולי בהתרגשות:

"תראי אימא, הנה אמנות!" אמרה, כשהיא מצביעה על בקבוק קולה משומש, שהתגולל על המדרכה.

"נעהל'ה על מה את מדברת?" שאלתי אותה מודאגת, נוגעת במצחה לוודא שאין לה חום.

"נו אימא, את לא רואה את האמנות?" היא שאלה בתרעומת, עד שקלטתי שהיא מתכוונת ברצינות לבקבוק המשומש.

"לא חביבתי" עניתי לה משועשעת. "זו לא אמנות, זה סתם בקבוק קולה משומש ורגיל בתכלית.

"לא נכון! " היא טענה בלהט. "זה אמנות! זה בדיוק כמו שראינו במוזיהום!"

האמת? לא ידעתי מה לומר לה...

25/9/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) אסתי רוט, 25/10/2004 02:52

היטבת להביע

יערה יקרה
היטבת להביע את אכזבתי הרבה מהאומנויות הלא אומנותיות הללו , בעוד את משלמת עבור האכזבה הזו מחיר גבוהה מדי, יש יופי באמנויות העתיקות היפות באמת וחבל שזנחו אותן לטובת אמנויות חסרות מעוף שכאלו.
אהבתי
אסתי

(4) דרור, 28/9/2004 07:04

יחי ההבדל הקטן

או "משנה מקום משנה..." מהות!
בקבוק קולה על מדף תצוגה במוזיאון זו אומנות. בקבוק קולה על המדרכה ברחוב זו הזנחה (מקומו בכלוב מיחזור).
ההבחנה הזו נעשתה בתחילת המאה ה-20 (התקופה המודרנית בהיסטוריה) בעבודות כמו של אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין שלקחו מוצרי תרבות יומיומיים כמו פוסטרים של ידוענים ופרסומות לקופסאות שימורים והפכו אותם לאומנות ובכך ניסוי להגיד משהו גם על היומיום שלנו בחברה המודרנית וגם על עולם האומנות. זוהי, כמובן, רק פרשנות, אבל זהו גם ההבדל: לא נחפש פרשנות לבקבוק משקה קל שעל המדרכה, כן נחפש פרשנות לבקבוק משקה קל בתצוגה במוזיאון, ואולי מתוך פרשנות זו נגלה תובנות חדשות על הבקבוקים הזרוקים ברחוב (או במקרר שלנו, או בפירסומת...).

(3) מיכל קמחי, 27/9/2004 01:21

מקסים,
עוד הצצה משעשעת לעולמכם השופע ילדות תמימה וחכמה

(2) מאירה, 26/9/2004 08:24

אומנות מודרנית

מבריק.

(1) און, 26/9/2004 04:36

אין כמוך.

אין כמוך יערהץ כרגיל הסיפור נהדר אבל, מצד אחד זה טוב לקחת את הילדים לכל מיני מקומות תרבות ולהשקיע בהם כי אין יש מאין. ומצד שני את מאמינה שיישאר בהם רושם חוץ מאשר דמות השוערת בפתח?
אולי זה טיפה מוקדם לקחת אותם למקום כזה?

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub