"אימא, תראי מה עשיתי!" אמרה נעהל'ה בהתלהבות, בעודה דוחפת לעבר עיני בטווח אפס את "יצירת המופת" שהכינה בגן.

"יו, איזה יופי" אמרתי בהתפעלות כהרגלי בקודש, בעודי מרחיקה את היצירה למרחק ראיה אפשרי.

"זה עם קלקר מודבק ונצנצים." היא הסבירה והוסיפה: "הגננת סימנה עם הלורד ואני גזרתי את העלים".

"נהדר, פשוט נהדר!" אמרתי, בניסיון להישמע כנה ובעודי חושבת מהי הדרך הדיסקרטית ביותר להיפטר מהיצירה ובמהירות. (השעשוע החביב על נתנאל יותר מכל, הוא לא אחר מאשר – פירוק קלקרים לגורמים, או בלשון ציורית יותר "שלג"! וכשמדובר בתוספת של "נצנצים", אז בכלל מובטחת לנו אווירה של "שלג עם אבק כוכבים" בבית.)

לא תמיד זה היה כך.

כשהילדים היו ממש קטנים ורק התחילו לבקר בגן, הייתי מתרגשת מכל שרבוט או מריחת צבע שהוציאו תחת ידיהם, ובחרדת קודש הייתי תולה את היצירות על-גבי המקרר ומנתחת אותן בהתפעלות: "איזו הרמוניה צבעונית! איזו קומפוזיציה! מבריק, פשוט מבריק!"

אך מה לעשות, השנים חלפו ועמן חלפו-עברו תחת ידי גם כמה טונות של תוצרת "אומנותית". בתחילה עוד ניסתי "להחזיק ראש" וכיסיתי את הארונות והקירות ב"טפט" של יצירות גואש ופנדה וכשהללו התמלאו, דחסתי את התוצרת לארון המגירות בחדר הילדים. אך משלא נותר גם שם עוד סנטימטר פנוי לרפואה וכל פתיחת דלת או מגירה, לוו במפולת של חומרים נפסדים, הוכרחתי לחשוב על פתרון יצירתי יותר ובהקדם האפשרי.

הקורבנות הראשונים היו שכבת היצירות מ"התקופה הניאוליתית התיכונה", ששכנו להן אחר כבוד בתחתית ארון המגירות בחדר הילדים. חיכיתי להזדמנות הנאותה וכשהילדים שהו בגנים, דחסתי ערמה מכובדת של יצירות לשקית והשלכתי אותה למתקן האשפה השכונתי, תוך שאני מעלימה ראיות ל"פשע המאורגן" שהתבצע.

נמלאתי מוטיבציה להמשיך במבצע "הטיהור" וערמת יצירות נוספת זכתה לטיפול דומה.

מעודדת מהתוצאות נמלאתי מוטיבציה להמשיך במבצע "הטיהור" וערמת יצירות נוספת זכתה לטיפול דומה. כך פעלתי בסתר משך תקופה מסוימת ואף נמלאתי בטחון והחילותי להשליך תוצרת "טרייה", עד אותו היום שנעל'ה ניגשה אלי ושאלה:

"אימא, איפה הציורים מגן שולה?"

"אני לא יודעת", עניתי בהיתממות. "אולי הם באחת המגירות?"

"לא. הם לא." היא ענתה בהחלטיות.

"אז איפה הם יכולים להיות?" שאלתי, מנסה להישמע טבעית.

"לא יודעת. הם נעלמו."

"נעלמו? טוב, אולי הם נעלמו" הסכמתי, מקווה שבזאת תמה השיחה. תקוותי התבדו.

"אולי את זרקת לי אותם?" היא שאלה בחשדנות, כשהיא נועצת בי מבט מאשים.

"זרקתי אותם?!" שאלתי מתלעלעת, בניסיון להרוויח זמן.

"כן. בטח זרקת אותם, כמו שזרקת לנתנאל את העבודה של חנוכה!" היא אמרה במפגיע.

"מאיפה את יודעת?" נפלטה שאלה מסגירה מפי.

"אני יודעת. ראיתי אותה ליד הפחים למטה." היא הסבירה, מזכירה לי שלשקר אין רגליים.

"את זרקת לי את העבודה של חנוכה שלי?!" פנה אלי נתנאל בתרעומת משנודעה לו האמת המרה.

"כן, סליחה. אני מצטערת." עניתי אבלה וחפויית ראש.

"את פויה! אני כועס עלייך!" אמר לי נתנאל, כשהוא מתייפח ומוחה דמעה בשרוולו.

"כן, בטוח שזרקת לי את העבודות מגן שולה!" הטיחה בי נעהל'ה, כשהיא מצטרפת לבכיו של אחיה.

לא חזרנו להזכיר את אותו אירוע בבית, אך מאז נעהל'ה מקפידה לבצע "ספירת מלאי" לעתים קרובות ואני נאלצת "לרדת למחתרת".

ככל שעובר הזמן והערמות המצטברות מאיימות על שטחי המחייה בביתנו, השיטות שלי הופכות מתוחכמות ונואשות יותר ויותר, כמו למשל ניסיונות הברחה של חומר אומנותי דרך הסבתות.

נדמה שזו מלחמה בטחנות רוח.

ככל שאני מגבירה את מאמצי, אף הגננות ממשיכות לייצר ובכמות מוגברת את התוצרת האומנותית. ובכל זאת, עדיין לא אמרתי נואש ואני ממשיכה במאבקי הצודק על מרחב מחיה נטול דבק פלסטי וצבעי אצבעות.

הגענו פחות או יותר למצב של סטטוס קוו, עד אותו הרגע שנעהל'ה חזרה הביתה ובשורה בפיה: "אימא, תראי מה הבאתי מהגן!", ובחיוך קורן הניחה לנגד עיני ערמה ע-נ-ק-י-ת של ציורים ואמרה: "הגננת שאלה מי מתנדבת לשמור על הציורים לתערוכת סוף שנה, ותכף ידעתי שתסכימי, כי זו מצווה, נכון?"