לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הולכים לים!

הולכים לים!

על כריש מסוכן וכריך עם טונה.

מאת

זהו זה. הלימודים הסתיימו. גני הילדים ננעלו על סוגר ובריח וארגזי החול נשארו מיותמים, מחכים לימות הסתיו ולפרצופים החדשים.

מן העבר השני, צהלת הילדים המשתחררים מעולה של מסגרת, נשמעת ברמה, צופנת בחובה ציפיות מתוקות וחלומות אין קץ לשעשועי קיץ מהנים.

הים הגדול.

די בשתי מלים אלו להצית את דמיונם הפורה של צאצאי המתוקים, שעולם המושגים שלהם לגבי שעשועי מים מסתכם בגיגית הגדולה שבחצר.

"באמת אימא, נלך לים הגדול?" שאלה נעה בהתרגשות, כששיתפתי אותם בתוכניות.

"כן. באמת." עניתי מצטרפת להתרגשות.

" ונהיה בלי חולצה ובלי מכנסיים ובלי גרביים?" שאל נתנאל בערגה.

"כן." עניתי, משועשעת מתשוקתו של עוללי להסתובב ללא בגדים.

"ואם יבוא חריש?" הוסיף נתנאל בחשש.

"חריש?" שאלתי, מקמטת את מצחי ומנסה להבין על מה בדיוק מדובר.

"נו אימא, את לא מבינה?! חריש! הוא לא יטרוף אותי?" הוסיף נתנאל בדאגה מתגברת לנוכח חוסר ההבנה שלי.

"אהה כריש. אתה בטח מתכוון לכריש", אמרתי בהארת פתאום.

"והוא לא יטרוף אותי?"

"חס וחלילה. מה פתאום שהוא יטרוף אותך?" עניתי בהחלטיות, מנסה להרגיעו.

"כי הוא נמצא עמוק עמוק?" הוסיף נתנאל ושאל, מנסה לוודא שהאינפורמציה שלי וודאית.

"כן, חמודי. עמוק עמוק, רחוק רחוק. אין לך מה לדאוג".

***

נראה שרווח לו וגם לאחותו שהאזינה מהצד, כי הם הלכו במרץ לארגן את התיקים עם הדליים, הכפות, הגלגלים, המצופים, קרם השיזוף, הכובעים, בגדי הים, המשקפות וכל שאר הפריטים ההכרחיים ליום ים.

עלינו על ההסעה ממקום מגורינו, חולקים את המושבים עם נשים רבות נוספות, ילדיהן ועשרות גלגלי ים. לאחר נסיעה מייגעת ואינספור פעמים של: "אימא, מתי נגיע?" "עוד מעט" – הגענו.

זכרנו אותו מהחורף (ראו טור "בחוף מציצים"), אבל כעת הוא נראה שונה. מרחוק אמנם יכולנו לראות את המשטחים התכולים והנוצצים, אך הרבה יותר קרוב אלינו, המוני אדם על גופותיהם המיוזעים והחשופים צבאו על החופים מקצה אל קצה.

זירזתי את ילדי לכיוון שערי החוף הנפרד. נכנסנו, או יותר נכון יהיה לומר שנדחקנו, דרך השער וכמונו כל אותן נשים על טפן ומיטלטליהן.

החוף היה פשוט סתום. לא ניתן היה למצוא מטר פנוי לרפואה.

כמעט שחשבתי לעשות אחורה פנה, אבל הידיעה כי האכזבה לילדים תהיה קשה מנשוא מנעה ממני לעשות זאת.

"איך לא חשבתי על זה? איך לא לקחתי את זה בחשבון?" שאלתי את עצמי בכעס. "הלא שיא החופש עכשיו, ברור שיהיה עמוס".

לא יכלתי שלא לעשות השוואה בין החופים הסמוכים, הרחבים והנוחים לבין הדוחק הלא אנושי ששרר בחוף הנפרד. נשים מכל הארץ הגיעו עד כאן בהסעות מיוחדות, לטעום מעט מן הים. חבל שלא הכשירו לשם כך שטחים נוספים. אבל, לפי מצהלות השמחה שבקעו מכל עבר, נראה היה שהציבור מורגל בכגון אלה ומשתדל בכל כוחו לנפוש וליהנות למרות התנאים המפוקפקים.

לבסוף מצאנו פינה קטנה מתחת לקצה של שמשיה ופרקנו את המיטלטלים. ילדי כבר היו חסרי מנוחה וקפצו בהתרגשות מרגל לרגל.

לאחר הכנה קצרה נוספת שכללה ניפוח מצופים ומריחת שיכבה עבה של קרם הגנה – נכנסנו.

***

איזה כיף היה!

שכחנו את הצפיפות, שכחנו את הבלגאן, לא שמענו את ההמולה והצעקות ופשוט התמסרנו. המים היו נפלאים, קרירים ומלטפים והילדים שלי פשוט התמוגגו. חטפנו אמנם בעיטות פה ושם, תוצאה של ניסיונות ראשונים בשחייה של חלק מהנופשות, ונתנאל אפילו בלע פעם אחת גל שלם ומלוח. אבל חוץ מהתקריות הללו לא נרשמו תקלות נוספות והעברנו את היום בהנאה עילאית.

סיימנו בארטיק שעלה הון תועפות אצל ה"גזלן" המקומי, אבל גם זה לא שיבש את מצב הרוח ונהנינו מאד מכל לק ולק.

הדרך חזרה הייתה בבחינת מסירות נפש אמיתית. רטובים, מלאי חול, צרובי שמש, מיוזעים ומותשים, עלינו על ההסעה הביתה, וכמונו כמובן כל אותן נשים נוספות, רטובות, מלאות חול, צרובות שמש, מיוזעות ומותשות, על טפן ומטלטליהן.

לאחר נסיעה שנראתה אינסופית ואינספור פעמים של: "אימא, מתי נגיע?" "עוד מעט" – הגענו.

נגררנו הביתה ובכוחות אחרונים הכנסתי אותם למקלחת מהירה. כשהם שכבו נקיים ומסורקים במיטות ונעהל'ה כבר נרדמה, נתנאל אמר לי:

"אימא, בסוף הוא לא בא".

"מי?" שאלתי בעייפות.

"החריש", ענה לי נתנאל.

"נכון חמודי, מה פתאום שהוא יבוא".

"כי הוא עמוק, עמוק בים."

"נכון ילד שלי. לילה טוב"

"חריש זה דג, נכון אימא? המשיך נתנאל להלחם באשמורות עיניו הנעצמות.

"נכון נתנאל ו ל י ל ה ט ו ב!

"גם טונה זה דג, נכון?"

"נכון חמודי, לך לישון כבר!

"אז תעשי לי מחר כריך עם טונה לקייטנה!" הוא ביקש בטון החלטי.

"טוב חמודי, אני אכין לך כריך עם טונה".

כנראה שהמחשבות אודות כריך הטונה הרגיעו אותו, כי הוא נכנע סוף סוף לעייפות הרבה ונרדם...

24/7/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) ש, 17/8/2004 09:12

החופים הנפרדים

אני גם מזדהה עם חלק מהנאמר -הייתי בחוף הנפרד וראיתי את שיירות האוטובוסים וחלקת החוף הקטנה והאיכותית שנותנים לדתיים
החופים הנפרדים- לא מושקעים למרות שגם אנו משלמים מיסים לעירייה ולממשלה
בחוף הנפרד באילת זהירות- המון קיפודי ים (מניסיון- דרכתי והפסדתי ימי עבודה ולימודים)...בכל מקרה תתעלמו ותהנו מהים

(1) און, 25/7/2004 02:03

סיפורי יערה

סיפורי יערה וילדיה. כף לקרוא. מה גם שאני מכירה את הנפשות הפועלות. לא משנה באיזה נושא תבחרי הוא תמיד שופע הומור ויצירתיות. המשיכי...

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub