לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"מי שלא אוכל לא גדל!"

על ארוחת ערב מפוספסת וישועה לעניים.

מאת

"מי שלא אוכל לא גדל!"
"מי שגומר יפה את האוכל יקבל סוכרייה!"
"אם תגמרו את כל האוכל מהצלחת, תהיו חזקים ובריאים!"
"לא זורקים אוכל! אתם חושבים שהכסף צומח על העצים?"
"מה זה לזלזל ככה באוכל, אתם יודעים שיש ילדים רעבים באפריקה?"

כן, כן, כולנו גדלנו פחות או יותר על ברכי אותן סיסמאות. וכנראה ששטיפת המוח הזו עשתה לנו משהו, כי רובנו המכריע דואג טוב טוב "לנקות" את הצלחת משיירי הארוחה, וסובל עקב כך מהרגלי תזונה לקויים ומעודף משקל.

ואף על פי כן ולמרות שהבטחתי לעצמי, שאני, בתור קורבן לשיטה הקלוקלת הזו, לעולם לא אעשה זאת לילדי, "הגנים" הפולניים שלי עובדים שעות נוספות וקשה לי מאד לחדול מ"לרוץ עם הבננה" אחרי ילדי שיחיו.

וכך גדל לו דור נוסף של "מאוימי ביאפרה ואפריקה", שנלחם בכל כוחו על זכות הבליעה. משמע, שהאוכל נכנס אולי תחת איומים כבדים לפה, ואולי אף נלעס שם מעת לעת, אבל לגבי פעולת הבליעה קיים קונצנזוס חד משמעי – לא בולעים!

וכך, ארוחה אחר ארוחה אני עובדת וטורחת, ומתקינה באדיקות סעודות מגוונות ומזינות (ראו טור "רקוויאם למונוסודיום גלוטמט") והצאצאים מעקמים את האף ועושים מדי פעם טובה לשניצל ולאפונה, ואולי גם קצת לפתיתים ולפולקע.

ניסיתי איומים, ניסיתי בלשון רכה, ניסיתי את טכניקת ה"מטוס" המיתולוגית, אבל בשורה התחתונה, לאחר מסעות השכנוע וההשתדלות המתישה, הילדים עוזבים את השולחן ואני נשארת בודדה במערכה, ובמסירות נפש דואגת "שלא יישאר שום דבר בצלחות".

פעם אחת התיישבנו לאכול את ארוחת הערב. או יותר נכון, אני התיישבתי והצאצאים הצטרפו באי חשק. הייתי נחושה בדעתי לדאוג לכך שיאכלו קצת ויטמינים, אחרי הכל עבר עליהם יום ספוג פחמימות ריקות וסוכרים.

החלטתי לספר להם סיפור, וככה בהיסח הדעת לדחוף להם מבלי שירגישו איזו כפית של משהו מזין.

החלטתי לספר להם סיפור, וככה בהיסח הדעת לדחוף להם מבלי שירגישו איזו כפית של משהו מזין. אבל הילדים שלי, משופשפים ומתורגלים בניסיונות ההסחה שלי, ידעו בדיוק מתי להסב את הראש כך שהכפית נשארה תלויה באוויר, או שפתאום היו מוכרחים לספר לי איזו תובנה מרתקת, שאני האימא המוקסמת התמלאתי ממנו נחת ושכחתי לרגע את תפקידי בקודש, או שבדיוק היו מוכרחים לדעת "למה הקופסא ההיא אדומה?" ו"מה זה הדבר הירוק הזה, שעל המדף?"

וכשהתעשתתי היה כבר מאוחר מידי. ביאושי כי רב ניסיתי את פעלול ה"תראו ציפור!" הישן נושן, וכשזה לא עבד, עברתי לנשק האחרון שהיה לי, לנשק הכי נמוך שיש – אשמה ופחד, וסיפרתי להם על ילדים מסכנים ועניים שאין להם שום דבר לאכול, ושהדבר שהם הכי היו רוצים עכשיו זה את הסלט והחביתה והפרוסה עם החמאה.

כנראה שהפעם הצלחתי מעל למשוער, כי לשמע הסיפור הנוגע ללב, ילדי היו מרותקים ומבט של עצב אמיתי נמסך על פניהם. "זהו, חשבתי לעצמי, עכשיו הם בטוח יאכלו את האוכל!", כשלפתע נתנאל נעמד על הכיסא ובהחלטיות אסף את הסלט והחביתה והפרוסה עם החמאה, והודיע חגיגית: "אימא, אנחנו חייבים להציל אותם! בואו ניתן להם את הארוחה שלנו שלא יהיו רעבים!"

גם נעה התמלאה בתחושת השליחות ולא הייתה לי כל ברירה, אלא לארוז את התכולה ולהבטיח להם, שמחר בלי נדר, ניתן אותה לנזקקים.

לא מספיק שנסתם הגולל על ארוחת הערב הזו, כשרחצתי כלים, מנסה להפיק לקחים, נכנסו צאצאי והודיעו חגיגית:

"ומחר אימא, תכיני משהו טעים ובריא!

...העניים צריכים הרבה כוח!"

 

 

 

26/6/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) נתנאל הולצמן, 30/8/2014 04:13

חחחח

(2) יעל, 30/6/2004 00:59

יערה החמודה!

איזה מאמר מתוק!
הנסיונות שלך להאכיל את הזאטוטים הקטנים
מזכיר לי את שלי. אין כמו האמא היהודיה,הדאגנית,הטובה והשקדנית הרצה אחרי ילדה הקטן עם הכפית בפה. לא רק שאני לא רואה בזה משהו רע-נהפוך הוא:זה מעיד על אהבה ואכפתיות. הסלוגאן הידוע של: תראו כמה רעבים יש בעולם. בשואה רעבו ללחם וכו' מעורר ונחרט בראש. עובדה שזכרת זאת.
אין אהבה כמו אהבת אמא יהודיה.
המשיכי להנות אותנו ממאמרייך היפים!

(1) און, 27/6/2004 03:32

הכל סביב האוכל.

כתבה הנוגעת לכל אחד מאיתנו, שהיה לפחות פעם אחת בחייו ילד טוב, אם הוא גמר את כל האוכל וילד רע, אם הוא לא רצה לאכול. ככה גדלנו וככה גידלנו את ילדנו והלאה והלאה.
אבל אם כולנו היינו רזים ויפים וכולנו היינו ממושמעים ומורגלים לתזונה הכי בריאה, על מה אפשר היה לדבר?

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub