לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




היריד הגדול!

היריד הגדול!

על "ראש דשא", בריכת קנקלים ושמחה אמיתית.

מאת

יריד. מלה שטומנת בחובה הפתעות כה רבות: שלל דוכנים, צבעים, טעמים, ריחות, צעקות ובקיצור... מהומה. עבור הילדים שלי וילדי השכונה, למלה יריד יש משמעות אחת: כיף! מזה שבוע שמודעות ענק ססגוניות מפארות את הרחובות ומזמינות את הילדים בהמוניהם לבוא וליהנות.

הלכנו.

במחיר המגוחך של שניים וחצי או מקסימום שלושה שקלים אפשר היה: לבקר בפינת הליטוף, לחזות בצב אמיתי ולהאכיל טלה קטן. להכין "ראש דשא" מגרביון ישן ממולא נסורת וזרעים ולקשט אותו. לצפות בהצגה "חינוכית" עם עלילה באורך מלא ואפילו ללוות את הצפייה בשקית פופקורן (שקל וחצי!). לצלול לבריכת בקבוקים (על משקל "בריכת כדורים" רק שכאן החליפו את הכדורים בעשרות קנקלים ריקים). לקפוץ ב"מתנפחים" (3 שקלים לחמש דקות). להכין כדורי שוקולד (ולאכול אותם). לעבור חוויה בדואית כולל אפיית "פיתה" על טבון מאולתר וליצור כובעים מבלונים צבעוניים וארוכים.

מי מהאימהות שחשקה נפשה להינפש מעט ב"מכירה הסינית" שהתקיימה באחד הביתנים (מוצרים שונים שנתרמו לצורך היריד ונמכרו במחירים אפסיים), יכלה להשאיר את צאצאיה בשמרטפייה, גם זאת תמורת הסכום הלא יאמן של שניים וחצי שקלים לשעה(!)

הרעבים הוזמנו ל"מזנון" בו ניתן היה לרכוש סעודה מלאה כולל פיתה, המבורגר, פלאפל, סלטים, צ'יפס ושתייה, גם כן בשקלים בודדים, כשהישיבה סביב שולחנות, עם מפיות אישיות לכל סועד. (כולל חיוך ועם מזגן!), כשאת כל השפע הזה מלווה מוזיקה צוהלת ועליזה.

ילדי קיפצו כמו תיישים צעירים וביקשו לנסות מה-כ-ל. יכולתי להרשות להם.

ילדי קיפצו כמו תיישים צעירים וביקשו לנסות מה-כ-ל. יכולתי להרשות להם.

בילינו אחר-הצהרים מלא וגדוש בבילוי ותעסוקה ויצאנו ברכוש גדול: "ראשי דשא", מחזיקי מפתחות מעשה ידינו, בלונים מעוצבים וארטיקים לליקוק בדרך הביתה.

"היריד הגדול".

פעם בשנה עורכים הסמינרים הפזורים ברחבי העיר ירידי צדקה, שההכנסות מהם מכסות את ההוצאות, והרווחים מיועדים ל"הכנסת כלה ענייה", שאין ביכולתה לממן את חתונתה.

"יריד צדקה", חשבתי לעצמי. "ועוד איזה!" גם עם הכלה הענייה, אך הרבה יותר מכך, עם כל אותן משפחות מבורכות, שאין להן כל אפשרות לממן "ג'ונגה ג'ונגה" או "קיפצובה".

והילדים באו. בהמוניהם. צבאו על הדוכנים, צעקו וצחקו, טעמו וליקקו והיו מאד מאד מאושרים.

כמה פשוט.

הודיתי לבורא עולם, שילדי עדיין היו מסוגלים ליהנות מה"יריד" הצנוע הזה וקיוויתי, שגם בעתיד, לא יזדקקו להרבה יותר על מנת לשמוח...

8/5/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) הלה, 9/5/2004 08:14

מחשבה בוגרת

בהסתכלות הנוכחית כפדגוגית, בדיעבד, אני מדפדפת בזכרונותי והנה נגלת לפני אפיזודה מסויימת, עד כמה שיכלתי אני לשמוח ולהיות מאושרת מעוגת יומולדת, מתפוחי אדמה, שסבתי אפתה למעני. וזאת בהתחשב בעובדה שהייתי ילדה בתקופת השואה. ומאמר זה עורר בי זכרונות אלה.

(2) ליאורה, 9/5/2004 02:45

היריד הגדול


הכתיבה של יערה חמודה מאד והיא מעלה חיוך של הזדהות.למרות שהנוף שהיא מתארת, לא ממש מוכר לי - ההתלבטויות, התכנים, והסיפור הקטן של יחסי הורים ילדים וההתמודדות היומיומית - מוכרים גם מוכרים.
נקודת המבט שלה, שנוגעת בדברים הקטנים, אלה שלא מתייחסים אליהם,עם הרבה הומור - מדברת אלי מאד.
תודה יערה.

(1) און, 9/5/2004 01:50

מחיר להנאות.

יערה היקרה.
היכולת שלך להפוך להפוך פכים קטנים מהחיים להוויה אחת גדולה, פשוט נהדרת.
ועכשיו לעניין,כאמא אני זוכרת שהוצאתי לא מעט כסף ואפילו הרבה כסף להנאת ילדי.דבר אחד למדתי שהיכולת להנות אינה קשורה למחיר ההשקעה. זו תכונה אישית ואשרייך שילדייך ניחנו בתכונה הזו. נראה לי שאת רק מלווה אותם למרכזי שעשועים והם יודעים להנות.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub