לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אצלנו? כל יום פורים!

אצלנו? כל יום פורים!

בואו ונעיז להיות מי שאנחנו... כמה גרוע זה יכול להיות?

מאת

מי לא מכיר את הסיטואציה הבאה: רק הבוקר היה לכם ריב קשה עם בן הזוג, הילד חזר עם תעודה מזעזעת, האובר בבנק מרקיע שחקים ונוסף על כך, מאיימת עליכם כל רגע סכנת פיטורין. בכל זאת, אתם יוצאים לאירוע המשפחתי, פוגשים שם בני משפחה קרובים ומכרים ולשאלתם הנדושה: "מה העניינים?" אתם עונים את התשובה העוד יותר נדושה: "הכל בסדר!"

טוב, זה נכון שאם תענו לשאלה הזו תשובה בנוסח של: "רבתי עם הבעל – לילד שלי יש שבעה שליליים – יש לי אובר 24,000 שקל ובטח יפטרו אותי!", תבריחו את בן שיחתכם (או שתצטרכו לבצע בו החייאה). אבל למה צריך עד כדי כך לזייף? ולמה כל כך קשה לומר בפשטות, ש"מעט קשה ועוברת עלינו תקופה לא קלה ובעזרת השם נתגבר".

- "לא! מה פתאום! ש"הם" יראו שקשה לנו? בשום פנים ואופן לא!" מי זה ה"הם" הזה שכל כך מפחדים ממנו? דווקא תשובה כזו, מעידה על הרבה אומץ, כנות ואנושיות ומאפשרת לצד השני להגיב באמפטיה ולהעניק את מה שהכי זקוקים לו באותו הרגע: תמיכה כנה ועידוד!

אנחנו יוצאים למכולת, פוגשים את השכנים ועוטים מסיכה: "מה נשמע?" "טוב תודה".

אנחנו יוצאים למכולת, פוגשים את השכנים ועוטים מסיכה: "מה נשמע?" "טוב תודה".

הולכים לאסיפת הורים, פוגשים את ההורים האחרים: "מה נשמע?" "מצוין, אצלי הכל בסדר!" בעבודה עם הקולגות: כנ"ל ולאורך כל היום כולו, עוטים מסכות ולכל מסכה תפקיד: "האימא המושלמת", "האבא המושלם", "הרעיה המושלמת", "הבעל המושלם", "הקרייריסטית ", "המצליחן" וכן הלאה. מסכות על גבי מסכות.

אנחנו כל כך מתורגלים באומנות הזיוף, עד שהיא הפכה לנו כמעט לטבע שני. אבל כשפוגשים לפתע מישהו אמיתי (וסימפטי, לא מה"אמיתיים" האלה, שבשם הכנות פוגעים באחרים), שמעיז להסתובב ללא מסכה, אנו מיד נמשכים לרעננות ולאמיתיות שבו ומחבבים אותו על נקלה. הוא לא עסוק ב"פוזה", ב"לעשות רושם" או ב"מה יגידו". הוא פשוט... הוא.

וזה נחמד.

אז בואו נשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכל-כך... אנושיים. בואו ונעיז להיות פשוט... מי שאנחנו.

כמה גרוע זה יכול להיות?

 

28/2/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 11 תגובות ב-11 דיונים

(11) אנונימי, 25/9/2016 13:24

קצר וקולע תודה רבה!

(10) מרים קראון, 5/3/2004 23:07

אני בכלל לא כזאת

אני בכלל לא כזאת,ולהפך מאוד שקופה ומשתפת את החברים במה שעובר עלי מבחינה רגשית.לא יודעת לזייף ורואים עלי כשלא טוב לי.אני עובדת על עצמי לא לתת למצבים כאלה המתוארים במאמר לשנות את מצב רוחי בצורה מוגזמת,ומנסה לחפש דרכים לפתר את הבעיות אם אפשר ואם לא לקבל את המצב כפי שהוא.אך לא לפני שאתחלק עם החברים שאוהבים אןתי על המצב.אשמח לעזר למי שמעוניין ליותר פרטים.

(9) אנונימי, 5/3/2004 08:33

יפה מאוד!

מאמר מאוד נחמד ונכון.

(8) שמרית, 5/3/2004 08:33

יפה מאוד!

(7) שושנה, 3/3/2004 10:26

תחפושות

הכתבה ממש נכונה, ואני ממש אחת כזאת שתמיד אומרת: "הכל טוב","טוב תודה" וכ'ד ואנשים שמסביבי התרגלו, וכשאני עונה טוב אז הם מיד שואלים ומה באמת?. אני חושבת שיש אנשים ששואלים רק מתוך נימוס, ואז באמת אין ענין לספר להם את כל הצרות, אבל כשזה משפחה או חברה טובה אז רצוי ואפילו חובה לספר. כמו שאמר שלמה המלך: "דאגה בלב איש ישיחנה".
אבל לצערנו ישנם עוד תחפושות של: צביעות,של אחד בפה ואחד בלב,לבוש,מעשים ועוד...
אמן שה' יעזור לכל אחד להסיר את המסכות שמתיחסות אליו!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub