לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מי המוגבל?

מי המוגבל?

יש רגעים שבהם אני מצליחה לעבור לצד השני ולהכיר את עולמם של ה"מוגבלים". אני מגלה עולם קסום, ודרך חיים שלכולנו יש הרבה מה ללמוד ממנה.

מאת ענת ניזינסקי

אנחנו פוגשים את האנשים האלה בכל יום. הם יכולים להופיע בכל מקום. חלקם נעים באמצעות כיסא גדול ומוזר. לאחרים, יש מכשיר גדול ומשונה שצמוד אל האוזן. לכמה מהם צמוד כלב גדול. לפעמים, חלקנו רואים בהם גורם זר, מפחיד, מאיים ומעורר סלידה. אנחנו רגילים לרחם עליהם ומכנים אותם בשמות שונים כמו "עיוורים" או "חרשים", "מוגבלים" ו"נכים".

בחברה שלנו נדמה שיש חלוקה מאוד ברורה לשני סוגים של אנשים – יש "אותנו", ה"נורמלים", ויש "אותם", ה"מוגבלים". אנחנו בצד שלנו, והם, הרחק מאיתנו, בצד השני.

יש רגעים שבהם אני מצליחה לעבור לצד השני ולהכיר את עולמם של ה"מוגבלים". אני מגלה עולם קסום, ודרך חיים שלכולנו יש הרבה מה ללמוד ממנה. האנשים האלה הם ההתגלמות של הכוחות הנטועים עמוק בנשמת האדם במלוא תפארתם. מי שלא ראה אותם לא יודע מה זה כח רצון. לאנשים האלה יש רצון לחיות שבוער בתוכם. ההוכחה לכך היא שהם עושים הכל כמונו ה"נורמלים". הם שרים, רוקדים, עושים ספורט, לומדים, ממש חיים במלוא העוצמה.

אי אפשר להתעלם מהשמחה שלהם. כשאני מביטה לתוך עיניהם, אני יכולה לראות את האור שבעולמם. כשאני מתבוננת בגישה שלהם לחיים, אני מבינה שלמעשה, המוגבלים האמתיים הם אנחנו ולא הם. אנחנו עיוורים, כי במקום לצאת ולהתבונן ביופי של הבריאה, אנחנו צופים במכשיר מרובע שמקרין רוב הזמן תמונות הזויות. אנחנו עיוורים, כי אנחנו לא טורחים להביט במראה ולהעריך את היופי שלנו. אנחנו חרשים כי אנחנו לא תמיד מטים את אוזננו כדי להקשיב לאחר, לזה ששונה מאיתנו. אני לעולם לא אצליח להבין מאיפה יש לנו את התעוזה לכנות אנשים עם גישה כל כך אמיצה לחיים בשם "מוגבלים".

העצבות היא פריבילגיה

אט אט אני לומדת בזכות האנשים האלה להעריך את מה שהבורא נתן לי. בכל פעם שאני רואה בן אדם נע על כיסא גלגלים, אני מודה על כך שיש לי רגליים, ועל כך שאני יכולה ללכת ולרוץ בלי שום קושי. בכל פעם שאני רואה אדם עיוור עובר לידי ברחוב, אני מעריכה את העובדה שיש לי זוג עיניים שיכולות לקלוט ולראות את כל היופי שקיים בעולם הזה. בכל פעם שאני נתקלת באדם כבד שמיעה, אני מעריכה יותר את העובדה שיש לי אוזניים, שדרכן אני יכולה להקשיב לטבע, לאחרים ולמה שמתחולל אצלי בפנים. עיניי דומעות מאושר כשאני מבינה שבעצם יש לי כל כך הרבה דברים. אני מבינה דבר חשוב דרך הדמעות האלה – אני מבינה שהעצבות היא פריבילגיה. רק על זה שאנחנו בריאים ושלמים, אנחנו אמורים לרקוד משמחה חודש שלם ברציפות. אחרי הכל, אם ה"מוגבלים" חיים בשמחה, אז מי אנחנו "הנורמלים" שנעז להיות עצובים?

העולם של ה"מוגבלים" שינה, ועדיין משנה אותי. אני מרגישה שהעולם הזה והגישה שלהם לחיים הצליחו להדליק את הפתילות שבלב. האור שבעולמם מצליח לחדור למקומות הכי עמוקים שבי עד שהוא מאיר את כולי, וכשאני חוזרת לעולם שלי אני שקועה בתוך האור הזה, וכל מה שאני רוצה לעשות זה לחבק את החיים, עם כל הקשיים שבהם, ולא להרפות לעולם. בסופו של דבר כל אדם מקבל בחייו כל מה שנחוץ בשביל להתפתח. לכל אדם יש את הקשיים, וכל קושי הוא הכרחי על מנת שנוכל לגלות את הכוח והעוצמות הטמונים בכל אחד מאיתנו, ולאחר מכן לנווט אותם למקומות הנכונים. יחד עם כל קושי שניתן לנו, ניתנים לנו גם הכלים להתמודד איתו. אם אלה שקרואים מוגבלים מסוגלים, גם אני מסוגלת.

אנשים לפעמים אומרים עלי שאני אדם משונה. הם מסתכלים על פני המוארות ושואלים כל הזמן בכמה כסף זכיתי בלוטו. אני לא עונה להם, רק לעצמי שזכיתי בהרבה יותר.

 

 

27/12/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) צד שני, 11/4/2011 23:44

התחלה טובה מסקנה מפוספסת

בס"ד שלום! נהניתי מתחילת המאמר - עד הקטע של הלקחים: "כל פעם ש... אני מודה ש...". אם את אוהבת את "הציבור המוגבל" כביכול, ספרי להם את מחשבותייך, ותראי מה תהיה תגובת הרוב. יישר כוח! מוגבל בכאילו

(7) רוויטל, 4/1/2010 12:56

אני אימא שלו

יש לי ילד מוגבל..האמת? עכשיו כשאני חושבת על זה אחורה בטח הייתי ממשיכה לחיות בשיממון של החיים הסוחפים את אלה שאין להם ילד כזה. יש לו פיגור מהסוג של "איש הגשם" ואני מתענגת עליו ועל האהבה שלי אליו..אין משהו יותר חשוב בחיים מלגרום לילד כזה להיות מאושר.זה גרם לחושים שלי להיות כל כך מחודדים עד כדי כך שאני רואה אנשים "שקוף".מי רע לו בחיים ..מי לא מוצא את עצמו ..מי סובל מתחלואי המודרניזציה ולצערי גם את חוסר הסיפוק שקיים אצל רוב בני האדם..את האושר הזה לא קניתי בכסף,הוא ניתן לי מתנה ע"י בורא עולם שבחכמתו הרבה העניק לי את האוצר הזה שכרגע יושב על המיטה אחרי ארוחת צהריים טובה ורואה חיות בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק ועוד מעט יוריד את הפח לא כי ביקשתי ממנו וכשאהיה חולה שוב עם הגרון הוא ילטף אותי וישאל אותי "אימא איך את מרגישה היום?" וישמח כמו תינוק שלא יודע להסתיר את השמחה שלו כשיראה שקניתי לו עוד חבילת קלפים של "סופרגול" (הוא בן 16). הוא זוכר כל מספר טלפון או כתובת שאני לא מספיקה לרשום..אם אני אזרוק אותו בטיז אל נבי הוא יחזור הבייתה עם הג'י פי אס המשוכלל שלו שאלוקים העניק לו כמנגנון הגנה מופלא..רק הוא יכול להצחיק אותי כמו מטורפת כשאני רואה את גלגלי המוח שלו עובדים ואת המסקנות שהוא מגיע אליהן ואצלי לקום בבוקר זה לא סתם לקום בבוקר ..זה לקום ולתת חיים למישהו אהוב שבלעדיו הייתי בסחופת החיים האפורה או אולי כבר בניקוז המחליא שלה בדרך החוצה עם המבט המתפלא "אלה היו החיים שלי? זהווווווו ? "

(6) אלירן, 13/4/2009 15:13

כל הכבוד ענת נהנתי מכל שנייה.

אני מסכים איתך במאה אחוז. אני חושב שאנחנו לא מעריכים את מה שנמצא בידיים שלנו.

(5) אדוה עמיאל, 27/3/2009 09:25

ענת, אני מודה שזכיתי להכיר אותך (ולו רק לדקות ספורות). הרושם החזק שהשארת עלי, התחזק אף יותר אחרי שקראתי את דברייך. ישר כח!

(4) טניה, 21/1/2009 00:13

זה מהמם!

אומנם יצא לי לקרוא את זה לפני שזה פורסם, אך כל פעם מחדש זה מרגש.
שתהיה בריאה ואמן תצליחי בהכל ותמשיכי להיות מתוקה כמו שאת עכשיו חולה עלייךך!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub