"ערכים".
- מה פירוש המילה?
'ערך' הוא אידיאל מסוים שחשוב עבורי, ושעבורו אני מוכן לסבול קצת.
- "לסבול" אמרת?
אכן. סופה של ההגדרה הנ"ל הוא נקודה חשובה. אין משמעות ל'ערך' כאשר זהו דבר שנעים או קל עבורי, או כאשר זה מה שבלאו הכי מתחשק לי לעשות. ההיפך הוא הנכון. מדובר תמיד בדבר שהחשק הטבעי מושך לכיוון ההפוך ממנו – אבל כיון שיש לי 'ערך' לדבר מסוים, אני מוכן לפעול ולהתנהג נגד הדחף הטבעי.
ועכשיו שני סיפורים להבהרת הנקודה.
המרזב
סיפור ראשון, זכור לי היטב מהישיבה התיכונית בה למדתי. הישיבה שכנה בבנין שבמקורו היה בית מגורים, ובעל הבית תרם את ביתו לישיבה. המבנה עבר שיפוצים שונים, וכך יצא שמחוץ לחלון הכיתה היה גגון קטן. באותו יום ירדו גשמים, והמרזב שדרכו הגשם אמור היה לזרום היה סתום. לאט לאט עלה מפלס המים...
איש התחזוקה הגיע, ראה מה קורה, וקפץ חוצה אל המרזב. בתנועה מהירה וקלה הוא שחרר את הסתימה, המים זרמו חוצה, ונמנע בכך נזק פוטנציאלי שסביר היה שקורה.
משסיים את מלאכתו זו, הוא נתן מילים מעטות של תוכחה (קלה) ליושבי החדר: אם אתם רואים מרזב שנסתם, תושיטו יד לעזרה, ועשו מה שצריך כדי לשחרר את הסתימה לפני שייגרם נזק!
הגיב אחד הבחורים: באתי לישיבה כדי ללמוד, לא כדי לשחרר מרזבים סתומים.
זה סיומו של סיפור ראשון, אולי לא בומבסטי כל כך, אולי אף יתפלא הקורא מה צורך יש לספר אותו כאשר הוא כה 'סטנדרטי' ו'בנאלי'. אז הבה נשווה אותו לסיפור השני.
קלם
כל אחד שמע על רבי ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר. יש ששמעו גם על תלמידו הגדול, ה'סבא' מקלם, שיסד את ישיבתו בעיירה קטנה ושמה קלם.
מיוחדת היתה ישיבתו זו ברמתה המוסרית הגבוהה. הרבה ממנהיגי הדור הבא יצאו מאותה ישיבה אף על פי שהיתה קטנה בכמות תלמידיה. וכאן נציין פרט אחד אודות הישיבה, מהנוגע לענייננו.
כאשר הגיע בחור חדש לישיבה, הוא רצה לתרום מזמנו ומרצו למען הישיבה שבה הוא לומד, והוא הציע את שירותיו להנהלה. הוא מוכן לעזור בכל תחום, גשמי או רוחני.
אלא שהיו 'כל העמדות תפוסות'. כל מה שהוא רצה לעשות, כבר 'זכה' בו מישהו. היה כבר בחור אחד שהיתה לו את הזכות לטאטא את הישיבה, וזכות זו רק שלו היתה, ולא היה אחר רשאי לעשות את התפקיד. וכך בכל שאר תחומי אחזקת הישיבה, כבר זכו התלמידים הותיקים, ומה נשאר לו לעשות שלא היה כבר שייך לתחומו של מישהו אחר? ...עד שמצאו לו פינת עזרה פנויה. יכול הוא ללכת פעם בשבוע לבית הדואר ולקנות בולים עבור הישיבה. את זה מוכנים היו להקצות עבורו, כדי שגם הוא יזכה בכבודו ובעצמו לעשות משהו למען הישיבה הקדושה והנפלאה.
עולם הפוך, לא כן?
תאמינו לי, שהבחורים בישיבה לא היו מהסוג שמכריז שהם באו לישיבה רק כדי ללמוד – ולא כדי לנקות מרזבים. רחוקה היתה מחשבה שכזו מלבם, כרחוק מזרח ממערב.
ההבדל בשורש הדברים
מה באמת ההבדל בין הסיפורים? כלומר, לא בתוצאה – שם ההבדל ברור, אלא מה ההבדל בשורש הדברים?
הסיפור השני הוא אודות מישהו שהתרומה לישיבה היתה עבורו 'ערך'. הסיפור הראשון הוא אודות בחור שטרם זכה לכך. וזה כל העניין.
הסיפור השני הוא אודות מישהו שהתרומה לישיבה היתה עבורו 'ערך', וזה כל ההבדל
כיצד רוכשים ערך זה? כדי לברר זאת, נפנה את הזרקור עכשיו לתחום שמאוד רלוונטי לנושא בו אנו עוסקים – העזרה בבית.
כל בית צריך עזרה, התחזוקה התמידית של אוכל וניקיון ושאר צרכים שוטפים דורשת את סיועם של כל הידיים הזמינות. וכבר שאלוני ובקשוני מספר פעמים לתת קצת עידוד ותמיכה בזה, כי מה לעשות וכך היא המציאות – שלא כולם כבר הפנימו את ה'ערך' של הסיוע לבית. אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
תשובתי בקצרה היתה כך:
נסו לתאר את עצמכם מגיעים לבית המקדש. אתם רואים בעיניכם את העבודה הנעשית במקום המקודש ביותר בעולם.
תחילתה של העבודה היתה כל יום ב'תרומת הדשן', דהיינו – הורדת האפר ('דשן') מן המזבח.
והנה נגש אליך הכהן הגדול, ואומר דבר מפתיע. הוא מדווח שבדיוק היום חסר בכוח העבודה הזמין, וצריך כבר להתחיל את עבודת המקדש, והאם... אולי... אם לא קשה מדי... האם אפשר לבקש סיוע? ספציפית: צריך מישהו שיסיר את הדשן מן המזבח כדי להתקדם עם כל עבודות היום – שמא תוכל לתרום כמה דקות מזמנך וכוחך לעשות את זה?
בטוחני שלא רק שהתגובה תהיה חיובית. היא תהיה נלהבת, היא תגרום להתרגשות ולפעימות לב. לא פשוט לזכות להזדמנות שכזו! אני? אנוכי הקטן, שככה אזכה לזכות גדולה שכזו?! ומיד תינתן תשובה חיובית לכהן הגדול, ללא פקפוק והיסוס, ובתחושה של שמחה לרגל גודל המשימה וחשיבותה. אכן!
...והנה לימדו אותנו חז"ל שכיבוד אב ואם היא מצווה כה חשובה, שהיא שקולה כנגד כיבוד ה'. ועוד למדנו שעל האדם לכבד את אשתו כגופו. אז הבה נתאר לעצמנו שאמנו או בת הזוג שלנו מבקשת מאיתנו להוריד את הזבל.
נכון, לא כל כך מתחשק. ואולי התגובה הטבעית היא למצוא תירוץ כלשהו כדי להתחמק, לדחות את רוע הגזירה, לחפש מפלט מן הטרחה.
אבל עכשיו נשקיף על אותו מקרה עצמו – במבט של 'ערך'. נשוה את העזרה והכיבוד של הורדת זבל, לעבודת תרומת הדשן בבית המקדש...
רואים אתם איזה הבדל משמעותי נוצר כאן?
לא נאריך במילים, כי דומני שהמסר ברור.
הבה לא ניתן למציאות האפורה להשתלט עלינו, למנוע מאתנו מעשים שבאמת – בתוך תוכנו – אנחנו מעוניינים לעשות. הבה ניתן את המבט האמיתי לערכם הנעלה של ההזדמנויות שלנו. הבה נשכיל להגדיר בהגדרה נכונה ואמיתית מהו 'ערך' – וניווכח שכתוצאה מזה יגיע שינוי אמיתי, הן למעשים שנעשה בפועל, והן לשמחה שנחוש בשעת מעשה.
מה גדול הוא הערך של 'ערך'!
_(hebrew).jpg "ברוך השם! ואיך אתה מרגיש?")
_(hebrew).jpg)
(7) אנונימי, 28/6/2010
יפה כתבת.
מעניין משעשע וכל הכבוד(:
(6) אנונימי, 13/3/2010
מעשים קטנים יום יומיים הם שקובעים ולא מילים גבוהות
הרבה מהאנשים כיום שוגים לדיבורים פילוסופים כדרך להתחמק ממאמץ, מחפשים רוחניות במילים, והרוחניות קשורה למעשים הפשוטים של היום יום. לכן אהבתי מאוד את המאמר. כל הכבוד
(5) יעלה, 9/3/2010
כל הכבוד!
(4) ברכה, 9/3/2010
ועל כך נאמר - מילים כדורבנות.
העברתי גם הלאה...
(3) אנונימי, 7/3/2010
התרגשתי...
תודה!