לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




''זוכה ורואה בשמחתה'' - כיצד שייך להתחבר לשמחה בימי 'בין המצרים'?

''זוכה ורואה בשמחתה'' - כיצד שייך להתחבר לשמחה בימי 'בין המצרים'?

בעצם האבילות על חורבן ירושלים טמונה גם נחמה, בהווה.

מאת

ימי 'בין המצרים'... כיצד שייך להתחבר לשמחה?

הלא ימי 'בין המצרים' הם ימים של אבל, של זכרון הגלות והחורבן. הם נפרשים על פני שלשת השבועות שבין צום י''ז תמוז לבין צום תשעה באב, ובהם כל מיני הלכות המגבילות אותנו בהנהגות מסויימות – כפי שמתאים לימים שבהם נזכרים בצרות הרבות שאירעו לנו.

בימים אלו, ''לשמחה מה זו עושה''?

ופן ישאל השואל, מנין לי שיש בכלל ענין של שמחה בימים אלו, אולי באמת זה לא שייך? –אז הבה נלבן סוגיא זו, על-כל-פנים בקצרה.

כותרת המאמר, ''זוכה ורואה בשמחתה'', מוכרת לכם כסוף המשפט שאמרו חז''ל ביחס לזוכר את חורבנה של ירושלים. המשפט בשלימותו מובא בגמרא, במסכת תענית דף ל' עמוד ב'. וכך נאמר שם: ''כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה''.

דקדק רבי חיים מוולאזין זצ''ל, תלמידו הגדול של הגאון מווילנא, בשימוש שעשו חז''ל בלשון ההווה. ''זוכה ורואה''? וכי שייך לכתוב כך, בלשון שמשמע שהשכר הזה מגיע כבר עכשיו? מתאים אולי לכתוב בלשון עתיד, 'יזכה ויראה בשמחתה'... כהבטחה שתתממש בעתיד... כאשר יבוא משיח ויבנה בית המקדש... אבל מהו 'זוכה ורואה'?

אלא, הוא מבאר, שבעצם האבילות על חורבן ירושלים טמונה גם נחמה, בהווה. שהרי על פניו יש לנו לתמוה: נודעים הם דברי חז''ל שגזירה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים-עשר חודש. ואיך, א''כ, מתאבלים אנו על ירושלים לאחר קרוב לאלפיים שנה? מדוע ה'גזירה' האמורה לא חלה אף על חורבנה של עיר קדשנו?

אם שאלת חכם היא חצי תשובה, כאן בודאי השאלה כבר מדריכה אותנו לקראת הפתרון: על ''המת'' הוא שנגזרה גזירה שישכח מן הלב; על המת, ולא על החי. לכן גם מצינו שיעקב אבינו התאבל על יוסף במשך תקופה ארוכה שנמשכה כמה שנים – כי יוסף חי היה, לא עליו 'נגזרה גזירה' זו.

ירושלים נחרבה אמנם – אך לא 'מתה'! ירושלים חיה היא, מפעמת בעמקי לבנו בכל דור ודור, גם בזמן הגלות, גם לאחר החורבן. והעדות על כך – בעצם האבלות, שהרי אין אבלות על מת לאחר שנים עשר חודש (כי גזירה היא, שהוא משתכח ...).

וא''כ יש שמחה שמהולה באותו עצב שמרגישים אנו על חורבנה של ירושלים. כי עצם האבלות מראה שירושלים חיה וקיימת, ושלבנו עוד קשור אליה בעבותות עבות. אף בחלוף שנים רבות לא דעך קשר פנימי זה, המעיד כי גם לבנו – וגם ירושלים – עדיין 'חיים' הם, עדיין מרגישים, עדיין שייכים. כמו שירושלים חיה היא בקרבנו, כן גם אנחנו 'חיים' בירושלים – וזאת, למרות מגורנו בכל מקום שבעולם.

וזהו שכל המתאבל על ירושלים זוכה גם בהווה ורואה בשמחתה – רואה כי חיה וקיימת היא עיר חריבה זו, ורואה גם שלבו קשור לקדושה, והרי שעצם האבילות – אורה ושמחה טמונה בה, בעומק.
 

***

מסופר על המלך האדיר נפוליון, שנקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב. כאשר הוא ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, את מנהגי האבלות, הוא התענין לדעת 'מה קרה'.

''חורבן בית המקדש'', ענוהו, ''על זה מתאבלים''.

- ''מתי חרב מקדש זה''?

- ''לפני אלף וחמש מאות שנה''.

- ''מה? כמה? ''

- ''הוד מעלתו, אנו מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה''.

''ככה''?, תמה בלבו אותו מלך אדיר. הוא בטח ניסה, ללא הצלחה, להזכר בהנהגה דומה לזו אצל אומות העולם. להתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה?!?

ואז הוא התבטא ואמר, שעם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך – לעם הזה תגיע בסוף גאולה, שישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו.

אכן, זה נכון! והרי הן הן הדברים שנאמרו, שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה! וספק גדול בלבי אם אותו גוי ידע עד כמה הוא כיוון במקרה זה אל האמת.

 

7/7/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) יעקב, 27/7/2012 15:02

תודה ענקית לכותב המאמר

הצלחת להעביר לנו הקוראים חידוש למדני דרך כתיבה פשטנית ומעניינת. ובכלל הדברים ממש נפלאים.

(7) אפי קניאס, 9/8/2011 09:09

מאמר פשוט מצויין ישר כח

מאמר פשוט מצויין ישר כח

(6) ריקי, 31/7/2011 17:04

אני לא דתיה. ואני לא נגד דתיים

אודה לכם מאוד אם כבוד הרבנים הכותבים יוכלו להתיחס בכתבות שלכם להקצנה ולקיטוב הרב שקורים בחברה שלנו כעת. לא זכור לי בילדותי חוסר סובלנות של הדתיים כלפי החילוניים בכלל ונגד נשים בפרט, כפי שאני רואה כיום. איך יתכן שבימי הקיץ הלוהטים עומד רב בבית הקברות בבאר שבע ובמשך 35 דקות תמימות רק מזהיר ומאיים על הקהל שאוי ואבוי להם אם יעיזו ללכת לקבר בסמיכות לנשים ואיזה גהינום צפוי להם מעירוב של גברים ונשים בקהל. מה קורה לדתיים. איבדו את כושר האיפוק?... בבקשה - תרימו את הדגל בעד סובלנות. נגד הדחיה של הנשים באוטובוסים, נגד כל ההקצנה שחלה בימינו נגד נשים בכלל. הרי לא שפתאום התגלו גילויים חדשים מהמשנה או הגמרא שלא היו קודם. איפה אהבת הזולת. איפה הסברת הפנים. בבקשה - אם תוכלו להסביר. ואני כבר לא מדברת על מה שקורה בין הדתיים המזרחיים והאשכנזים . ואני לא מדברת על ההצבעות של חברי הכנסת הדתיים שאני מעריכה מאוד על כך שהם במסירות דואגים לבוחרים שלהם ולכן כוחם לא מתמעט - והלוואי שחברי הכנסת החילוניים היו שומרים כל כך על האינטרסים של החילוניים. שאז לא היינו רואים את כל המחאות וההפגנות. תודה . ריקי.

(5) ריקי, 31/7/2011 16:48

ירושלים שלנו לנצח!!! אמן.

(4) הילה :), 24/7/2009 12:06

מקסים!

תודה על המאמר המחכים! "הזורעים בדמעה-ברינה יקצורו. הלוך ילך ובכׁה נושא משך הזרע בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" שנזכה לכך בעז''ה במהרה, אמן!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub