לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




יום הלל או יום אבל: האמת לאמיתה על יום העצמאות

יום הלל או יום אבל: האמת לאמיתה על יום העצמאות

בעלי הכיפות הסרוגות רואים בו יום חג גמור, ולעומתם חוגים 'אנטי-ציוניים' רואים בו יום אבל ומספד. ברבות השנים למדתי שיש ערך גבוה יותר משני צדדים אלה, שגרם לי לעשות תפנית חדה של 90 מעלות.

מאת

כשהייתי צעיר (פעם, פעם) היתה לי דעה מאד מוצקה על עניין 'יום העצמאות' של מדינת ישראל. כי כידוע, ביום ה' אייר חוגגת המדינה את יום ההולדת שלה, היום בו הכריזה על עצמאותה. וידוע גם שבין בעלי ההשקפה השונים, יש חילוקי דעות חריפים ביותר לגבי יום זה, כיצד יש להתייחס אליו.

יש את בעלי הכיפות הסרוגות, הרואים ביום זה יום חג גמור, עד כדי אמירת הלל וריקודים ומחולות. ויש לעומתם חוגים 'אנטי-ציוניים', הרואים ביום זה טרגדיה מחמת שהמדינה היא חילונית, הגורמת להרס בענייני תורה ומצוות. וכל אחד אומר על השיטה השנייה שהיא טעות גמורה, ממש הפוך על הפוך. ויש גם ציבור גדול הנמצא באמצע, באיזשהו מקום בין הקיצוניות של שתי הדעות הנזכרות, עם נטייה לכיוון האחד או לכיוון השני.

בצעירותי, כאמור, היתה לי דעה מאד מוצקה בעניין. סברתי כאחת הדעות הקיצוניות הנזכרות לעיל. ועכשיו, השתנתה דעתי ב-90 מעלות, ונא לדייק – לא 180מעלות, אלא 90.

לא שיניתי את העיקרון. אני עדיין נשארתי ללא שינוי עם הדעה הקיצונית ברמת העיקרון. (שמתם לב בודאי, שלא גיליתי לאיזה כיוון אני נוטה. כי לעניין המאמר הזה, זה לא משנה. ואדרבה, לא רק שזה לא משנה, אלא דווקא חשוב שלא לגלות, זה כל העניין, וכפי שיבואר. ואם תרצו בדווקא לדעת מה אני באמת סובר – זה כבר עניין אישי, רעי ומכירי יודעים את דעתי, ובכך דומני שכבר יצאתי ידי חובתי בנידון).

לא מצאנו רגשות כה עזים וחדים בשאר מחלוקות שבתחום התורני וההלכתי.

השינוי אירע ברמה ה'לא-עקרונית', ברמה המעשית. כי את זאת צריך לדעת, שהמחלוקת הזו היא מחלוקת מאד רגשית. לא מצאנו רגשות כה עזים וחדים בשאר מחלוקות שבתחום התורני וההלכתי.

אם מצינו ויכוח הלכתי האם להשתמש בעירוב בשבת כדי לטלטל מרשות לרשות (לדוגמא), אין בעלי דעה אחת כועסים על בעלי הדעה השנייה. אני סובר שמותר והם אוסרים? בסדר גמור, מקובל. אני סובר שאסור והם מתירים? שיבושם להם, מותר לחלוק ולהתווכח ולהגיע למסקנות שונות במקום שיש דרך לנטות ימין ושמאל. הרגשות לא מעורבים, ובתחום השכלי מוכן כל אחד לחיות עם העובדה שיש גישות שונות, וכל אחד רשאי לחשוב על הנושא מנקודת מבט קצת שונה מזו של חברו.

יום העצמאות אינו כן. כל הקשור למדינת ישראל – חייב להיות בדיוק כך, כך ולא אחרת. כעס גדול יש בליבם של אלה שבעד המדינה, על אלה שאינם בעד. הכיצד הם מעיזים שלא להשתתף בחגיגת העצמאות של המדינה שהיא שלנו, של היהודים. מדוע אין הם אומרים הלל? מדוע אין הם חלק מן הציבור הרואה בזה שמחה?

כעס לא פחות גדול יש בלבם של המחנה השני. כיצד יתכן לחגוג כאשר מדובר במדינה שהיא חילונית, על כל המשתמע?

אינני נכנס לפרטי הויכוח של כל צד, כי לא זו עיקר הנקודה. הנקודה היא הכעס שבלב, החדוּת של הרגשות, הקיצוניות שבתגובות.

הנקודה היא הכעס שבלב, החדוּת של הרגשות, הקיצוניות שבתגובות.

הרב כהנמן זצ"ל - 'הרב מפוניבז', נודע היה בשנינותו ופקחותו הרבה. מנהגו היה ביום העצמאות שלא לומר תחנון (ובזה הוא הראה קצת 'חגיגה', טיפ טיפה) אבל גם לא אמר הלל (כי 'חג' גמור בודאי לא היה זה בעיניו). וכאשר שאלוהו מחוגי הציונים מדוע לא אומר הוא הלל, הוא לא נכנס להסברים ארוכים ועמוקים אודות היחס הראוי למדינה שיש בה כל כך הרבה עירוב של טוב ורע, של אור וחושך. הוא ענה ואמר בפשטות: אני נוהג כמו בן-גוריון (ראש הממשלה דאז), גם הוא לא אומר הלל. אני לא חייב לחגוג את היום של ייסוד המדינה יותר מאשר ראש המדינה בעצמו חוגג! אם הוא יגיד הלל, גם אני אגיד!

תשובה מחוכמת מאד ללא ספק. וגם תשובה שבצורה אלגנטית מונעת כל תרעומת וויכוח, כי אי אפשר לכעוס על דברים כה הגיוניים ומבוססים.

והנה הנקודה שלי – יש משהו יותר חשוב מיום העצמאות. יש משהו בעל ערך נעלה יותר מאשר לשמח את המלאכים על כך שאני חוגג או לא חוגג, אומר הלל או לא אומר, והדבר בעל הערך הנעלה ביותר שקיים הוא – האחדות.

המחפש במקורות היהדות יגלה אינספור מקומות שבהם יש שבח גדול לאחדות. די בכך שנזכור את הרקע למגדל בבל. רצו הרשעים שבאותו דור לעשות מלחמה עם הקדוש-ברוך-הוא על יד בניית מגדל. וכל זמן ששלום שרוי ביניהם, אין דרך למנוע את מחשבתם הבאושה. "ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות". עצה אחת יש – לגרום חילוק ומחלוקת. וכך עשה הקדוש-ברוך-הוא, שבלבל את שפתם, וגרם לריב ופירוד, וכך הופרעה עצתם ונתקלקלה מחשבתם.

האחדות נעלית יותר, חשובה יותר. לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי מחזיק ברכה אלא השלום. עובדה היא שהויכוח על הסטאטוס של המדינה הוא רגשי מאד. אם אגלה את דעתי לצד מסוים, כבר אעורר את חמת זעמם של המצדדים בצד השני.

זה לא שווה!

אני מעדיף להיות אח של כולם, להתרכז במשותף ולא במפריד. כל כך הרבה יש מן המשותף, מדוע לקלקל על ידי הדגשת ההבדל – כשהוא באמת שולי בתמונה הגדולה (למרות קיצוניות הרגשות שיש בעניין)?

אני מגדיר את זאת לעצמי ככה, יש את האמת ויש את האמת לאמיתה. האמת על יום העצמאות היא בודאי כפי שאני סובר – אך אני לא מגלה לכם מהי, תנסו לנחש. זו 'האמת' – אבל לא האמת 'לאמיתה'. כי הגילוי בפועל, זו ה"אמת לאמיתה", זה מה שצריך לומר בצורה פעילה. והגילוי בפועל הוא, שהשלום חביב מן הכל.

לשמור על השלום והאהבה והאחדות – זוהי האמת לאמיתה של יום העצמאות!

 

פורסם ב: 21/4/2007


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 27 תגובות ב-22 דיונים

(22) מרדכי בצלאל, 5/5/2014 07:43

ממש ממש לא מסכים עם המאמר!

הרב כהנמן הניף דגל ישראל בכל יום העצמאות!!! הדברים פשוטים, וכי בשם האחדות היית אוכל טרף? אלא שאתה מוכר את השמחה במדינה בנזיד עדשים של כביכול אחדות!

(21) דוד, 8/1/2014 13:35

בן גוריון

התשובה: "אני כמו בן גוריון, כשהוא יאמר הלל גם אני אומר" אינה תשובה מחוכמת אלא תשובה מטופשת. בן גוריון לא היה יהודי מאמין ולכן לא אמר הלל לה'. להזכירך הוא גם לא אמר ברכות אחרות. אנו מאמינים בה' וחייבים להלל ולהודות לה' על חסדיו הגדולים.

(20) חיים, 21/5/2012 12:15

יום העצמאות

מאמר יפה אך לא נכון רוב החרדים אינם באמצע בין החוגגים ללא חוגגים אלא עצם אמירתם תחנון ואי אמירת ההלל והסדר יום שממשיך כרגיל אצלם מוכיחה על אי השתתפותם בחג זה, מספרים על החזון איש שגם כשהתקימה ברית מילה ביום ה' באייר ציוה לומר תחנון ולאברהם קרמר: שאלתך במקומה עומדת, אך התשובה לכך הוא פשוטה ביותר, ואסביר זאת בצורת משל, נניח ויבוא רוצח וירצח את כל משפחתך וישאיר רק אותך בחיים ומיום זה יפרנס אותך ויתן לך כל צרכיך האם תודה לו ותהללו בכל שנה ביום רציחת משפחתך בעני החרדים זה מה שארע ביום העצמאות מדינת ישראל היא התגלמותה של הרעיון הציוני, אותו רעיון שנולד עשרות שנים קודם קום המדינה מתוך מטרה ליצור דמות חדשה לעם היהודי עם שלא התורה והמצוות הם סממניה אלא עם שיש לו ארץ המנון ואדמה וכו' עד לקום המדינה כבר הספיק רעיון זה לחולל שמות בעם היהודי תנועות הנוער שקמו בכל עיירות פולין ורוסיה שינו את כל המצב הרוחני ששרר עד אז, קןם המדינה היה הפיכת רעיון זה מדיבורים למעשה ומה שעד אז היה באופן רעיוני הפך למעשי המדינה העלתה מאות אלפי יהודים מארצות ערב תוך כפיה חילונית ועוד כהנה וכנה לא פלא שהציבור החרדי ראה אסון בהקמת המדינה וסיבה לאבל, שכל הסיבות שמנית שבזכות המדינה חיי התורה פורחים אין זה אלא כאותו רוצח שלאחר שרצח את כל המשפחה מפרנס את הנשאר לפליטה מתוך מטרה גלויה שביום שיתאפשר ירצח גם אותו

אשר, 5/12/2012 20:58

המשל בסוף אינו מדוייק

גם אם נכונים העובדות שבקום המדינה היתה כפיה חילונית ורבים מארצות המזרח עזבו את הדת, כדאי לראות מה קרה עם אלו שלא עלו לארץ ולהיווכח שאצלם הרבה יותר גרוע, בארץ הניסיון הוא אם להשאר דתי או חילוני שעדיין נישא כהלכה ועל פי רוב שומר מסורת ברמה זו או אחרת, אך בחו"ל הניסיון הוא האם להשאר בכלל יהודי ועיין ערך אחוזי התבוללות של יהודים בתפוצות, ולכן בוודאי שיש לשמוח על הקמת המדינה שעל ידי זה ניצלו מאות אלפי יהודים מהתבוללות.

(19) מישהי, 8/5/2011 08:05

מבולבלת

אוףףף....אני כבר לא יודעת מה לעשות. מצד אחד אומרים שמותר ואף צריך לחגוג אבל מצד שני אומרים שאסור ושבגלל החגיגות ביום הזה מקטרגים על מעשינו לקב"ה . אפילו חלק אומרים שהקב"ה בוכה באותו ערב (אמירה מאוד קיצונית לדעתי אבל בכל זאת יש אנשים שאומרים את זה) אני באמת כבר מבולבלת ולא יודעת מה לעשות.....אני רוצה לצאת ולחגוג כי לפי דעתי זה אמור להיות יום של שמחה אבל אני לא מספיק מבינה בכל העניין ואני יודעת שאני לא אוכל לחגוג בלב שלם..אני מתחזקת וכל העניין של לא לצאת יהיה לי מאוד קשה כי כולם יוצאים. אוףף אני לא מבינה למה אנשים אומרים שאסור לחגוג?!? אנחנו הרי אמורים להודות לה' לא? מה באמת נכון??? אני לא יכולה פתאום ללכת לקיצוניות אחת כי זה קשה מדי. אבל יש אנשים שמציגים את הדברים כאילו חייב לא לחגוג ואסור בתכלית האיסור. במיוחד בגלל ספירת העומר. אני נמצאת במצב כל כך מבלבל וזה כבר מייאש...אני יודעת שזה אולי דבר לא כזה משמעותי אבל כל הסתירות בין הדברים כבר גורמים לי להתרחק ולתמוה מה באמת נכון לגבי הכול. למי להאמין ולמי לא..אם מישהו יוכל לעזור לי אני אודה לו מאוד.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub