"ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות..."
האם צהלתם של משחקי ילדים מפריעה לרגעי שלוה? או שמא מוסיפה? מאמר מתאים במיוחד ליום ירושלים...
היתה זו שעת דמדומי חמה בליל שבת. שעה של רוממות הרוח, של יציאה ממעמסה של ששת ימי המעשה לטהרתה ורוממותה של שבת קודש, של חירות הנפש.
יצאתי לפארק סמוך לביתי, ממנו נשקפת השקיעה על פני הרים וגבעות, עמקים ושדות. שעה קסומה שבה ניכרת יופיה של הבריאה לכל מי שמתבונן בשלות הנפש. כל העולם טובל בשלות נפש ברגעים אלו. תיקון קל: כמעט כל העולם.
דימיתי למצוא בפארק פינה של שקט להרהורים של רוממות, ולמעשה לא מצאתי את השקט האמור.
היה מזג-האויר נעים, ממש חלומי; לא חם מדי ולא קר מדי. עובדה זו כפי שנתגלתה לי, גם לא נעלמה מילדי השכונה, אשר באו בהמוניהם ליהנות ממתקני הפארק בשעה זו שאין עליהם עול שיעורי בית ושאר מטלות כלשהם. וכדרכם של ילדים, קפצו ורצו, התגלשו וסובבו, ובעיקר – הרעישו.
תגובתי הראשונה היתה של אכזבה כלשהי, הנה רגעי הרוממות שכה ייחלתי להם נלקחו ממני, נשברו במשברי ים הרעש. לא שיש לי זכות בלעדית על הפארק, אין אני קודם לילדי השכונה. אדרבה – הגן הוא ציבורי, יבואו ויהנו כמוני. אך בכל אופן היה כאן מעט הפסד של שעה מיוחדת.
הכל השתנה כשנזכרתי בפסוק מפסוקי התנ''ך, בנבואתו של זכריה. פסוק זה נאמר בשעת חורבן, ומתנבא אודות הגאולה העתידה של ירושלים:
"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים: ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה".
חזון של אחרית טובה, של התגלותו של הטוב במלוא העוצמה. והרי הוא מתקיים לעיני, "רחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה!"
שוב אין צעקותיהם של הילדים סתירה לשקט וליופייה של הבריאה. להיפך, צהלותיהם השמחות משתלבות בהרמונה נפלאה עם הרגעים הקסומים של השקיעה. ישחקו וישחקו נא, כי אף בלי שירגישו בכך – כל רגע של משחק הוא התגשמות של נבואת גאולה וחזון ישועה.
האם יש תענוג יותר גדול מאשר להביט בילדים המשחקים ברחובותיה של ירושלים?