כשהרב וינברג חלה, שאלה אותי אשתי, "אילו היו מקציבים לך 10 דקות עם ראש הישיבה, מה היית שואל אותו?" במשך ימים ארוכים לא רציתי אפילו לחשוב על השאלה הזאת. מי יכול לדמיין, ה' ישמור, שיהיו לי רק 10 דקות. הרב וינברג היה שם תמיד בשבילנו.

כמה חודשים אחר כך, באופן בלתי צפוי יצא לי להיות עם הרב וינברג, במה שהתברר אחר-כך בתור הפעם האחרונה של שנינו לבד. זה היה בקפיטריה של בית החולים שערי צדק בירושלים. המחלה הייתה בשלב מתקדם והטיפולים גבו את מחירם הגופני. אם יהודה, בנו של הרב, לא היה קורא לי, הייתי עלול להמשיך הלאה בלי לזהות את ראש הישיבה האהוב שלי.

קיבלתי את 10 הדקות שלי ופתחתי בהצגת שאלתה של אשתי. מכיוון שאני חלק מאש התורה כבר 12 שנים, אני מכיר את כל רעיונות היסוד והאמירות של הרב, לכן לא ביקשתי תובנות חדשות, אלא עצה כיצד להפנים ולממש את כל מה שהוא לימד אותי במשך השנים האלה. הבנתי שממש לא הצלחתי לחיות על פי ציפיותיו לגדולה, וזה מפחיד.

הוא אמר לי שאחת הסיבות העיקריות שאנחנו לא מצליחים לממש את הפוטנציאל שלנו, היא חוסר סבלנות. אנחנו מנסים להתעורר ושואלים את עצמנו, "למה אני חי?" אבל אם אנחנו לא רואים שינויים תוך כמה ימים, אז אנחנו אומרים לעצמנו "זה לא עובד", ומרימים ידיים.

התמדה עקבית היא המפתח. בשום אופן לא להרים ידיים אם לא רואים שינוי מיידי

עצתו: להתעורר בכל בוקר ולשאול, "למה אני חי?" ו"איך אני מתכוון להגיע לזה?" התמדה עקבית היא המפתח. בשום אופן לא להרים ידיים אם לא רואים שינוי מיידי.

חייו האישיים של הרב וינברג ממחישים זאת. אש התורה לא הייתה הארגון הראשון שהרב וינברג ייסד על מנת להילחם באדישות ובהתבוללות בעם ישראל. הוא ניסה להקים ארגונים שונים, ורובם נכשלו. הרבה פעמים הוא דיבר – בשמחה, לא פחות – על ניסיונותיו הכושלים. במחשבה לאחור, זאת ודאי הייתה אחת הדרכים שלו לעודד את תלמידיו ותומכיו להמשיך להתקדם הלאה, למרות שעל פניו נראה כאילו ה"הצלחה" נחבאת.

הדבר השני שעשיתי היה לבקש מראש הישיבה לדבר שוב על כלי בו הוא היה ממליץ לנו לעתים קרובות להשתמש. אחד מהרעיונות הבסיסיים ביותר, אם כי המחזקים ביותר שלמדתי מהרב נח וינברג, מציע שבכל לילה נשב על הרצפה במשך 5 דקות, וננסה לחוש את צערו של ה' מהידיעה שבניו כל כך רחוקים ממנו. על ידי זה ניפתח לרעיונות חדשים כיצד לעורר את עם ישראל למלא את תפקידו.

הרב נח כמעט בכה כשדיבר על בניו של אלוקים שנסחפים עם הזרם. בשבילו זה היה מציאותי. הוא הרגיש את זה. הוא ידע את זה. הוא חי את זה.

בדרכי הביתה, הבנתי שהוא לא הגיע לאן שהגיע בגלל שניסה כמה פעמים והתייאש. עצתו להתמדה ועקביות באה מניסיונו האישי.

יהי רצון שכולנו נשתמש בזמן האובדן הכל כך קשה הזה כדי להכפיל את מאמצינו ללמוד, להפנים ולממש את שיעורי החיים ואת כמיהתו של מורנו ורבנו הרב ישראל נח בן יצחק מתתיהו זצ"ל.