חנוכה , חנוכה , חג יפה כל כך.
אור חביב מסביב , גיל לילד רך.
חנוכה , חנוכה , סביבון סוב סוב.
סוב נא, סוב נא סוב,
מה נעים מה טוב.
(לוין קיפניס)

אילו היו עורכים אודישן לבחירת החג הנאיבי והנחמד ביותר, נראה לי שחג החנוכה היה יכול לזכות בקלות בתפקיד. לא יודע אילו גלגולים בדיוק עברו על החג הזה עד שהוא הגיע לפורמט הנוכחי שלו, ובכל אופן, היום חנוכה הוא חג של תמימות ילדותית. סביבונים, חמימות ביתית, סופגניות עם ("בלי!!!") ריבה, נרות צבעוניים נעוצים בחנוכיות 'פקקים' שהוכנו בגן, ליצנים ופעילויות בקניונים, פסטיגל וכמובן – המון מטבעות שוקולד.

ובכל זאת, דווקא היום, כשחנוכיות חב"ד הפזורות בכל כיכר מרכזית מזכירות לי יותר מתמיד נרות זיכרון כואבים, אני מתעורר לחשוב איך זכינו בחג הזה.

זה לא היה קל. היו גזרות ומלחמות. היו המון אבידות ויהודים שהסתתרו על נשיהם, זקניהם וטפם במערות – ונרצחו שם באלפיהם. היו ילדים - שתמימותם אבדה בסערת המלחמה - ששיחקו בסביבונים בפתחי המערות, כדי להגן בגופם הקטן על אבותיהם שישבו בפנים ולמדו תורה. היו הלשנות ושיתוף פעולה עם האויב. הייתה מלחמת אחים כואבת, בה אב הכה את בנו בחרב...

ואפילו אחרי שבית המקדש שוחרר וטוהר – מנורת ברזל פשוטה הודלקה בהיכל במקום מנורת הזהב שהותכה על ידי היוונים. המלחמה נמשכה כשלוש שנים נוספות, בעידודם של מתייוונים שניצחון המכבים חרה להם. הקרבות המשיכו לגבות את קרבנותיהם. ואפילו עם סיום המלחמה, הונח היסוד לשושלת מלכות בית חשמונאי – שלא הוסיפה כבוד רב לעם היהודי - ולאי סדר שהסתיים כעבור שנים רבות בחורבן הבית.

בכל זאת אנחנו מתמקדים בנקודת האור הקצרה

אם תשאלו אותי, היה שם כל מה שצריך כדי לתקן יום אבל לאומי לזכר קרבנות הדור, ולא חגיגה של שמונה ימים.

ובכל זאת אנחנו מתמקדים בנקודת האור הקצרה - ברגע של ניצחון פיזי ורוחני; ברגע של קדושה ששיאו מבוטא בנס פך השמן; באישור שמימי שהפעם עלינו על הדרך הנכונה (גם אם מיהרנו לסור ממנה אחר כך) ושיש לנו תקווה.

העולם סביבנו רועש וגועש, מאחורינו מלחמות קשות, לפנינו איומים מכל עבר, אבל עכשיו, ברגע זה, "חם בבית ונעים, ריח שמן זית". אנחנו מטגנים סופגניות מלאות שמן, מטפחים את התמימות הילדותית, כל עוד היא יכולה לשרוד באקלים המזרח תיכוני הלוהט שלנו, ומזכירים לילדים וגם לנו – היה נס, הוא יכול לחזור שוב, רק צריכים למצוא את הדרך הנכונה ולא לסור ממנה, ומי יודע, אולי (אנחנו מעיזים לחלום) אולי עתידו של מוישי, ושל ילדינו כולם, יהיה באמת טוב יותר... לתמיד.