רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

פרידה מחבר לגן

י״ב באדר ה׳תשס״ו י״ב באדר ה׳תשס״ו 12/03/2006 | מאת רונית כפיר

ימים רבים חיכיתי לדני, אלוף הבומבות, שישוב לשחק איתי בחצר גן הילדים – אך לשווא

שמש אביבית חיממה את חצר גן הילדים. עץ השיטה שלח את ענפיו מכוסי התפרחת הזהובה והצל על הנדנדה הזוגית.

דחפתי את עצמי כלפי מעלה בכל כוחי, דני מהצד השני הרים את רגליו בפיסוק, כדי לא לבלום את נפילתו על הקרקע. דני נחת בעוצמה על האדמה החשופה, בעוד מושב העץ עליו ישבתי מזנק כלפי מעלה, ואני מקפצת אל-על כשאני אוחזת בכל כוחי בידיות הנדנדה כדי לא ליפול.

שנינו התגלגלנו מצחוק, וחזרנו על הפעולה כשהפעם אני נוחתת על הקרקע, נחבטת בישבני וצועקת, "וואו, איזה בומבה", ואילו דני מזנק מעלה, כמעט עף מהנדנדה ומתגלגל מצחוק, "ראית איזה קפיצה!".

בין 'קפיצה' ל'בומבה' ניהלנו בינינו שיחות. כדורי התפרחת הצהובים של עץ השיטה לכדו את מבטו של דני.

"זה עץ לחם", הוא הכריז.

"מה פתאום", עניתי לו בספקנות.

דני תמיד היה מהנועזים בין ילדי הגן, ואילו אני, קצת חששנית ומהססת מול דברים בלתי מוכרים.

"כן נכון. אבא שלי סיפר לי שבאפריקה הקופים אוכלים מהעץ הזה".

"זה עץ אחר. העץ הזה הוא רעל!"

"לא נכון! תראי אפילו שאני אוכל ולא קורה לי כלום".

דני זינק מהנדנדה, קטף לעצמו כדור תפרחת והכניס לפה.

"טוב, נראה. אם תמות, סימן שזה רעל". סיכמתי את הויכוח, כשמבחינתי מוות הוא משהו כמו כאב בטן שבא, והולך. דני הסכים איתי, אם כי לא היה לו ספק שזהו זה עץ הלחם עליו מדובר בסיפור, וכאות לאמונתו השלמה הכניס לפה עוד שני פרחים.

הגננת קראה לנו להיכנס לגן. הבטחנו זו לזה להמשיך לשחק בקפיצות ובומבות מחר.

למחרת הייתה מסיבת פורים בגן. דני התחפש לאינדיאני, ואני לגמד סיפורון. דני לבש בגד יוטה חום ומעוטר בפסי גואש צבעוניים. גם על הפנים שלו היו מצוירים קוים כאלה, ועל ראשו – נוצות צבעוניות. אני לבשתי בגד אדום של גמדים, עם כובע גמדי אדום, על פני זקן צמר גפן לבן שהכינה לי אמא, ובידי פנקס ועיפרון – כדי לכתוב את הסיפורים.

דני נראה בריא ושלם למרות אכילתו מהעץ המפוקפק. אפילו לא כאבה לו הבטן.

ביום שלאחר מכן - חג הפורים - היה לנו חופש. אני נשארתי בבית, לא מודעת למסיבות ולהשתוללויות שנערכות בחוץ. מבחינתי פורים זאת המסיבה בגן, והיום שלאחריו הוא סתם חופש.

דני לעומת זאת הזדרז, לבש את התחפושת האינדיאנית ויצא לשחק עם חברים. באותם ימים עדיין לא היו נפצים, חזיזים, דינאמיות וזיקוקים למיניהם. אפילו לא "שומים" או פצצות עשן תמימות. אבל כמעט לכל ילד הייתה חבילה של קפצונים – סלילי נייר המנוקדים בטיפות אבק שריפה. את הסלילים היו מכניסים לתוך "אקדח הקפצונים" ויורים. הסליל היה מסתובב, וטיפות אבק השרפה היו מתפוצצות מהמכה שקיבלו מנצרת האקדח.

גם לדני ולחבריו היו קפצונים.

 

דני הפך בין רגע ללפיד אש.

 

עד היום לא ברור לי לגמרי מה התרחש שם בדיוק. האם הם ניסו לפוצץ את הקפצונים באבן וניצוץ ניתז על דני, או שהם הבעירו באמצעותם אש שנאחזה בבגדי היוטה הדליקים כל כך שלבש. בכל אופן, דני הפך בין רגע ללפיד אש. עובר אורח בדואי שראה את הדבר מיהר לגלגל אותו בחול, אולם כבר היה מאוחר מידי.

דני נאבק על חייו מספר ימים בבית החולים, ולאחר מכן נפטר.

כשחזרנו מחופשת הפורים חיכיתי לדני, יום אחרי יום. והוא לא הגיע. ניסיתי לשחק בקפיצות ובומבות עם שחר ודינה, אבל נאלצתי להודות, וכל הילדים הסכימו איתי, שאף אחד לא יודע לעשות בומבות כמו דני.

באותם ימים לא נהגו לשבת עם הילדים ולעבד איתם את המקרה הטראגי שאירע בגן, כך שהמידע על מותו הגיע אלינו בצורה עקיפה בלבד, ביום שהגננת בקשה לא לצאת לשחק בגן השעשועים (שלידו עברה הלוויה) בשעות אחר הצהריים. במשך תקופה ארוכה האמנתי שדני מת כי אכל מ"עץ הלחם". ורק כעבור שנים, הבנתי את הקשר בין "הילד שנשרף בפורים" לבין דני, החבר שלי – אלוף הבומבות בחצר.

מאז, למרות שגדלתי והתבגרתי, עדיין איני יכולה לעבור ליד נדנדה לשניים, או ליד עץ שיטה פורח, בלי להיזכר בדני. אין גם חג פורים אחד שזכרו אינו עולה בלבי, בעיקר לשמע קולות הנפץ וצחקוקי הילדים שאינם מודעים לסכנות האורבות לחייהם במשחקי הנפצים האלה. כל שנותר לי הוא לעורר את מודעותם של הסובבים אותי לחוקים ולתקנות שנועדו להגן על חיי ילדינו. ולהשתדל ככל האפשר למנוע את הילדים שלי מלשחק בחומרי נפץ למיניהם. לאפשר להם להשתמש רק באלה המאושרים לשימוש, ועל פי תנאי השימוש הנכונים (המצוינים על גב האריזה) – קרי, בשטח פתוח, לא בבגדים דליקים, ובהשגחת מבוגר – כי לצערי דני אמנם היה אחד, אבל לא היחיד שנפגע בפורים.

*הסיפור כולו אמיתי, השמות שונו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן