רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

על מחשבים, גלמים וילדים

כ״ב בטבת ה׳תשס״ו כ״ב בטבת ה׳תשס״ו 22/01/2006 | מאת רנית אברמוביץ

באיזשהו שלב גיליתי שלמחשב שלי יש חיים קצת יותר מידי עצמאיים, וגם לילדים שלי...

המחשב שלי הלך לבית עולמו. 160 ג'יגה של תוכנות, מכתבים, מאמרים, ותמונות... קבצים שאין להם תחליף, וכאלה שאפשר למצוא להם תחליף בקלות.

כשהכנסתי לראשונה את הגולם הזה הביתה, לא העליתי בדעתי איזה נתח נכבד הוא עתיד לתפוס בחיי. כולו, מההתחלה ועד הסוף, היה 80 מגה - שיא השכלול באותם ימים רחוקים. על המסך הקטן שלו (14 אינץ', כך נדמה לי) יכלו להופיע 256 צבעים - הפלא ופלא! אולם בדרך כלל זה לא בא לידי ביטוי, משום שרוב התוכנות תוכננו למסכי CGA, או לכל היותר EGA.

מה אומר ומה אדבר – מייד נוצר בינינו קליק. כמה נחמד לטפח גולם ממושמע, לפתור כל מיני בעיות התפתחותיות שמהן הוא סובל, ולהפיק ממנו את התוצאות הכי טובות שניתן, בהתאם לנסיבות.

עם הזמן הדיסקטים הדקיקים והגדולים של ה- 360 קילו בייט, הפכו לתקליטורי DVD (שלא נדבר על המדפסות, המודמים, כרטיסי הקול, המצלמות הדיגיטאליות, סרטי הוידיאו, קבצי MP3, ה-USB, השפה העברית והפונטים)...

במקביל, כמעט בלי שהרגשתי, התפתחה גם האישיות שלו. פעם הוא לא היה מעז להתערב במעשים שלי ולשאול בכל רגע אם אני בטוחה שאני רוצה לקבל תוכנית שמישהו שלח אלי, והיום, לא רק שהוא עושה את זה באופן שיגרתי, הוא מעז אפילו למיין לי את הדואר ולהחליט על דעת עצמו את מה להחשיב בתור 'זבל'. כשאני כותבת, הוא כל הזמן מתלונן על האיות הפרימיטיבי שלי – בין השאר הוא טוען למשל שאין לי אמא, אלא רק אימא. מאיפה הוא מכיר אותה בכלל?! "בשבילך סבתא", אני נוזפת בו, ומתעקשת על הכתיב החסר.

את ההלם הגדול ביותר קיבלתי כשחיפשתי נואשות אחרי קובץ שלא שמרתי נכון. החלטתי באומץ רב להתגבר על הגאווה ולהשתמש בשירותי החיפוש שלו. בהתרגשות רבה הוא גילה לי שמכיוון שהא מכיר אותי כבר כל כך הרבה שנים, הוא למד לצפות לשטויות שאני עושה, ולכן התחיל לנהל יומן שבו הוא מתעד את כל תנועותיי בכלל ובאינטרנט בפרט, כולל קבצים שונים ומשונים שעליהם עבדתי. בדחילו ורחימו נכנסתי ליומן האישי שלו – ומה שראיתי שם המם אותי.

 

ואז האירה פתאום נורה בירכתי תודעתי – זה מזכיר משהו...

 

"את כל זה עשית בלי שאני אדע?" שאגתי בזעזוע. "ראיתי שהאורות שלך נדלקים ונכבים בלי קשר להוראות שלי, אבל עד כדי כך, כל כך הרבה פעילות מאחורי הגב שלי? צוציק. רק אתמול נולדת ואתה לא מתבייש!!!"

אין מה לומר. נפגעתי עד עמקי נשמתי. רק לחשוב שכל הזמן האמנתי שאני מטפחת בבית גולם...

ואז האירה פתאום נורה בירכתי תודעתי – זה מזכיר משהו...

הילדים שלנו.

גם הם בהתחלה קטנים כאלה, חמודים, משעשעים וצפויים כל כך. אנחנו משקיעים בהם את המיץ כדי שיגדלו כמו בני אדם – יצירתיים, עצמאיים ובעלי אישיות קורנת – משתדלים לשלוח אותם לכל תוכנית העשרה קיימת, דואגים שילמדו במקומות הטובים ביותר, קונים להם ספרים מלאי תוכן ורק תוכנות לימודיות.

ובכל זאת, כשהם מגיעים לגיל העשרה, ומתחילים לנהל חיים משל עצמם ולהתנתק מאיתנו שלב אחר שלב, אנחנו חוטפים הלם – מאיפה יש לפספוסים האלה כבר דעות עצמאיות? איך זה שאנחנו לא מכירים את כל החברים שלהם? איך פתאום יש להם כל מיני עצות (חלקן כל כך מוצלחות) שלא העלינו בדעתנו? ממי הם למדו את כל זה? איפה? מה? מתי?!

מנורת ההארה שנדלקה במוחי שינתה את צורתה לאותיות ניאון זרחניות:

 

ילד הוא לא גולם!

 

המחשב שלי הלך לעולמו ובמותו ציווה לי תובנה חשובה – טוב מאד שלילדים הגדולים שלנו יש חיים משלהם, כמה טוב שאנחנו כבר לא יודעים כל מה שקורה בחייהם האישיים, נפלא שהצלחנו להגיע לשלב שבו הם בוחרים ומחליטים בעצמם (גם אם לפעמים הם טועים). נכון, לא תמיד הבגד שבוחרת הבת נראה לנו, ולא תמיד צלילי המוסיקה של הבן ערבים לאוזן הרגישה שלנו, אבל, כל עוד הם בוחרים ומחליטים בתחום המוסריות, ואיננו גובל בהסתכנות שלהם או של הסובבים אותם, אז זה מצוין, ועל זה אנחנו צריכים להודות ולשמוח. הצלחנו לגדל בני אדם עצמאיים ולא חבורת גלמים הקשורה לסינורה של אמא (בלי י'!).

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן