רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תובנות מהחיים

שנה טובה מיוחדת ואישית (ב-150 עותקים...)

כ״א באלול ה׳תשס״ה כ״א באלול ה׳תשס״ה 25/09/2005 | מאת דורית פניאל

מזה מספר שנים שאני שולחת אי-מייל קולקטיבי לרשימת התפוצה שלי. השנה, לפני שלחצתי על כפתור ה"שלח לכולם" הרגשתי שמשהו מפריע לי.

מביטה ביומן - עוד שנה חלפה, בלי שאפילו הרגשתי. יושבת מול מחשב ומנסה לנסח אימייל שנה טובה לקרובים אלי.

"שתהייה לכם שנה...", אני מתחילה בפתיחה בנאלית, "אהממ... נהדרת". לא. לא טוב. לא מספיק.

שנה נהדרת/ מקסימה/ מהממת/ נפלאה- בכל הברכות הללו אין שום אמירה (למרות שאף אחד לא היה מתנגד לשנה עם תיאור כזה), אבל ברור לי שאשתמש בתיאורים הללו. ברור לחלוטין.

"שנה של שלום"

שלום, אה? יש לה עוד שמאמינים, במילה הזו, אחרי שעשרות פוליטיקאים דחפו אותה לכל מיני מיטות סדום בלתי אפשריות?... אבל גם את השורה הזו אני משאירה. צריכה למלא לאנשים ברכה שלמה ואין לי זמן להיות סלקטיבית יתר על המידה.

"שנה של יצירתיות". יצירתיות זו מילה שתמיד נשמעת טוב.
הוספתי.

"שנה של בריאות"
אני ממשיכה (מכח האינרציה, מן הסתם)
"שנה של אהבה"
"של ברכה"
"תקווה"
"שלווה"
"הצלחה"

וואאוו, זה ממש פשוט.

תוך דקות ספורות אני מנפיקה רשימת ברכות שמתארת את השנה החלומית שכל אחד היה מאחל לעצמו, מנפחת בגאווה את החזה ואז שנייה לפני שאני שולחת, אני מרגישה שמשהו מפריע לי. יותר נכון - משהו חסר.

לפני המהפכה הטכנולוגית של העשור, לפני שהפלאפונים נכנסו לשוק ולפני שהאינטרנט שווק באופן מסחרי ללקוחות פרטיים, לא היו אימיילים ולא SMS או .PMS אז, כשאדם רצה לאחל משהו לחבר - הוא היה מתקשר אליו, כותב, או אומר לו פנים אל פנים, עם חיוך אמיתי על השפתיים ולא סתם עוד סמיילי צהוב ממוחזר.

אני חושבת שאולי שלש שנים שלא שלחתי או קיבלתי כרטיס שנה טובה אמיתי כזה, מנייר (אולי חוץ מקופת החולים אליה אני שייכת, חברת האשראי ועוד כמה גופים אינטרסנטיים שרצו שאשאר לקוחה שלהם ושלחו לי, כמו לשאר עשרות אלפי הקליינטים האחרים שלהם, דף מודפס עם ברכות לשנה הבאה עלינו לטובה על רקע שדה צבעוניים משובב נפש או תמונת ילדה קטנה בעלת חיוך חינני שצדה פרפרים).

מזה מספר שנים שאני שולחת אימייל קולקטיבי, כזה שנוסח ברבע שעה, בקליק אחד לרשימת תפוצה של מאה חמישים איש ומקבלת עשרות אימיילים באותו סגנון מחברים, אליהם מצורפים סרטוני פלאש ומצגות שחוזרות על עצמן. לחברים קרובים יותר אני שולחת אסמס אישי "מושקע" בערב החג, מרגישה החברה הכי טובה בעולם אבל יודעת ששנייה אחרי שהם יקראו אותו הוא ימחק כדי לפנות מקום בזיכרון של הנייד לשאר האסמסים שהם אמורים לקבל.

האינפלציה במסרים מסוג הזה, הקלות הבלתי נסבלת שנדרשת על מנת לפרגן אותן לחברים, שימוש היתר בהם והשבלוניות בתכנים יצרו בנו איזשהי זילות בכל מופע שלהם. הם כבר לא מרגשים אותנו, לא מסעירים. אנחנו מקבלים אותם באדישות כזו, כמובנים מאליהם.
 

***

אני מביטה על המגירה הגדולה שבקצה השידה.
פותחת.
מוציאה קופסת נעליים סגורה מתוכה.
מרימה את המכסה.
עדיין הם היו שם, כרטיסים שקיבלתי בשנים קודמות,
עשויים חומרים אמיתיים, קרטון או נייר, וכתובים בכתב יד.

צף בי געגוע.
 

***

סוף דבר:

אם מישהו חושב שלא לחצתי בסוף על "שלח לכולם" (אמנם עם נקיפות מצפון) הוא טועה. לטכנולוגיה מאד קל למכר אותנו אליה ואחרי שזה קורה קצת היה קשה לי לראות את עצמי יושבת לדוור לכל המכרים שלי גלויות עם הקדשה בתוך מעטפה עם בול, אבל - לפחות טרחתי לשכתב את הברכה לנימה קצת יותר אישית, אינדיווידואלית, ופחות בנאלית... והוספתי פתיחה אישית ייחודית לחלק מהחברים.

שתהיה לכולנו שנה טובה.
 

***

מאמר בנושא קרוב:

  משלוח שנות טובות – להחזיר עטרה ליושנה
מדוע חנויות לממכר גלויות ברכה הלכו ונעלמו מן הנוף החברתי שלנו? האם איבדנו את חוויית ה"ביחד" ועמה גם את חוויית החלפת אגרות הברכה?

 

 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן