לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




זוכרת ולא נזכרת

זוכרת ולא נזכרת

היינו שם אתה, אך היא מעולם לא הייתה אתנו. המרחק הבטוח ששמרה מאתנו, נועד כדי שלא 'ידבק' בנו 'רוע גזר דינה'.

מאת

הפולמוס המתרחש מדי פעם בהתקרב יום הזיכרון או יום השואה, מחזיר אותי שוב ושוב אל הוויית חיי המוכרת עד כאב.

בעוד העיתונות והתקשורת מתאמצות למצוא רעיונות מפליגים יותר ויותר לנושא הנצחת הקורבנות, אני מוצאת את עצמי, כבת הדור השני לניצולי שואה, מנציחה אותם, בהוויית חיי היומיומית, ללא הרף.

כשאני דנה בסוגיה הגורסת, כי אני משנית לדור הראשון, אין לי שום מרווח נשימה נוסף, המותיר אותי שניה בתור לחויות התופת. את החוויה העוצמתית הראשונה חוותה אימי ע"ה ואילו את 'ההדף' הנלווה, אני חווה, באופן יומיומי ומתמשך.

שיתופיות-יתר מעולם לא אפיינה את אימי, כמו גם את מרבית הניצולים מאותה התופת. השמחה, גם היא לא הייתה בת- בית בביתנו. אימא שלי לא יכלה לשמוח. פניה היו כבויות מצדן השמח ונעולות על סוגר ובריח מצדן היפה. קלסתר פניה של אמי היה ענוג. כילדה אני זוכרת, שלא יכולתי לשייך את מגע עורה העדין לתופת אותה ידעתי שעברה. ממנה לא זכיתי לשמוע דבר ואת מרבית ידיעותיי על עברה, שאבתי לרוב משיעורי ההיסטוריה ומדיווחי הספרים הדוקומנטריים.

מעולם לא הצלחתי לשייך בין האימא הפרטית שלי, לבין סבל כלשהו המהול באימה. אימא שלי לא צחקה הרבה. גם אם זה קרה, הרי שזוויות הפה נותרו צרות ומהודקות. משהו שם סרב להיפתח לכל אמירה של קלות ראש ובדיחות הדעת. הבית שלנו לרוב היה שקט ולא זכור לי שהושמעה בו אי פעם, מוסיקה מתרוננת או מנגינה משמחת לב.

עיקר ההתרכזות היה בעיסוק המעשי שבגידולנו – הילדים ובדאגה כמעט היסטרית לשלומנו.

עיקר ההתרכזות היה בעיסוק המעשי שבגידולנו – הילדים, ובדאגה כמעט היסטרית לשלומנו.

כל פצע וחבורה הובהלו מייד לבדיקתם של מומחים רפואיים והדאגה לשלומנו הפיזי, כאילו בכל רגע אנחנו עשויים להעלם מעולמה, אפף אותי לאורך שנים רבות.

ביום השואה ביתנו היה שקט מהרגיל, כשבטלוויזיה כיכבו הפרשנים התורנים ותמונות הזוועה.

אימא שלי לא נהגה לצפות בהם, אולם הם הבהבו ברקע, כאילו מבקשים לקרוא לי, לעקוב אחר סיפור חייה הבלתי גמור.

תחלואים רבים תקפו את אמי. אני זוכרת, שכל פעם משהו אחר ערער את בריאותה הרופפת והיא נדדה מרופא לרופא. לא היה מזור לכאביה התכופים ולא היה מזור לנשמתה המיוסרת. בהיותי נערה מתבגרת סברתי, שפסיכולוג הגון ישחרר אותה מהעצבנות הבלתי מוסברת ומהתופת הפרטית שלה. היא הגיבה בעלבון צורב. היום אני מבינה, שאם מישהו נישאר שפוי מכל הזוועות הללו, הרי שזו היא. שכן אנחנו, כל כך רגישים כיום. כל דבר מערער את האיזון הנפשי שלנו, אנחנו רצים להנחיית הורים, לטיפולים זוגיים ולכל מי או מה, שיוכלו לתת לנו סיוע להתמודדות נפשית.

ואילו היא, שבנפשה חרות תופת הזיכרון הקולקטיבי, אותו היא נושאת בפלצות, דווקא אצלה גיליתי כוחות נפש עצומים. כוחות הנפש לאבד בעל ראשון ואהוב ולא לשוחח על כך מעולם. כוחות הנפש, שלא לקבל פיצוי כספי כלשהו על אובדן משפחה וחיים. כוחות נפש עצומים לעלות לארץ ולנסות להקים מחדש משפחה. להינשא בשנית. לחיות בארץ זרה, עם מנטליות כה שונה, ללא שפה ללא משפחה וללא לאום. להתחיל מחדש ממקום של שכול ותופת.

ולא להתייאש.

משם, מנקודה זו ממש, התעלתה נשמתה היהודית של אמי בכל שיאה. היא חפצה להיות פה בארץ הקודש למרות פיתויי הגולה. שאפה בכל ליבה ללמוד את שפת הקודש ולהקים מחדש את שושלת בית אביה. בכל תעוזת נפשה המיוסרת, התאמצה להחזיק ברסיסי יהדותה והקימה את ביתה השני, ממש על חורבות ביתה הראשון. והוא היה משוכלל יותר, יציב יותר, כאן בארץ ישראל, על יד מקום מושבו של הרב, שהנהיג אותה ואת אבי בקהילתם בגלות.

רק לאחר שביתה 'הכה שורשים' והיא הקימה משפחה, פרצה מחלתה והיא החלה נאספת אל בית עולמה, באיטיות אך בגבורה.

חזקה כברזל וחולה אנושה היא פסעה אל שארית ימיה, מתוך נחת רוחנית וייסורי גוף.

כשחלתה במחלה ראיתי את רוח העוז והגבורה, משל הייתה אז באותו מחנה ריכוז, נערה צעירה, הנלחמת על חייה וחיי משפחתה. אותו עוז רוח וגבורה, שלא נתנו למחלה להשתלט על תקוותה ועל אישיותה. חזקה כברזל וחולה אנושה היא פסעה אל שארית ימיה, מתוך נחת רוחנית וייסורי גוף.

מעולם לא שיתפה אותנו בכאביה.

מעולם לא החזירה אותנו אל משפחתה שנספתה, אל אביה שנירצח, אל אמה שנפטרה בטרם ידעה לדבר, אל בעלה הראשון, אל ביתה שבנתה.

אל עצמה.

היינו שם אתה, אך היא מעולם לא הייתה אתנו. המרחק הבטוח ששמרה מאתנו, נועד כדי שלא 'ידבק' בנו 'רוע גזר דינה'.

חלומה היה לראות אותנו חיים כיהודים, בארץ החופשית מנוגשים ואויבים. אימא שלי לא יכלה לבטא את המילה 'ירושלים' מבלי שתבכה. בכייה על חורבן ירושלים, צץ ועלה כאוד עשן מתוך חורבנה הפרטי.

כיום, ירושלים היא העיר, הנפרסת לנגד עיני מחלונות ביתי. אימא שלי בודאי רווה נחת אמיתית בשמים, קץ ייסורים ועילוי נשמה.

ילדיה ונכדיה מגשימים את חלומה...

24/4/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 15/12/2013 11:25

מרגש ומעורר הזדהות. תודה לך!

(2) שרה, 21/7/2004 09:09

הזדהיתי עם כל מילה

אמי גם היא ניצולת שואה ולא אוהבת לדבר. גם אנחנו גדלנו לא רק ללא שמחה, גם ללא מגע. לא חובקנו ונושקנו כילדים. אבל מי אנחנו שנשפוט אנשים שעברו את שהם עברו בתופת. גם אמא שלי היא מאלו שנשארו שפויים.

יישר כוח על השיתוף המרגש בתחושות הכל כך מוכרות...

(1) יעל, 26/4/2004 06:05

כה לחי!

עוז וגבורה קיימים בהיבטים רבים ושונים.
עם ישראל ניחן בכולם.
יהי זכרה ברוך!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub