לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לאן נעלם השבט שלי

לאן נעלם השבט שלי

מה בכוחנו לעשות היום על מנת לבנות מחדש לעצמנו את השבט שלנו, את הקהילתיות, הלכידות והאחדות החשובים כל כך לחוסננו האישי והלאומי?

מאת

סבסטיאן יונגר פרסם לפני מספר חודשים ספר שנקרא "השבט", בעקבות חוויותיו בשדות הקרב ובחוזרו מהן. הספר הפך במהרה לרב מכר וזכה לביקורות נלהבות. יונגר נאלץ להרחיק עד אפגניסטן וסרייבו עם צבא ארצות הברית על מנת להתוודע מחדש לחוויה המעצימה והמחזקת של השבט. לא היה זה שבט במובן המוכר לנו, אלא קבוצת לוחמים שחבריה התלכדו יחד בשדות הקרב, ישנו יחד צמודים זה לזה, היוו משענת אחד לשני בעיתות משבר, ובעיקר פעלו יחד למען מטרה משותפת ותחת ערכים משותפים בתנאי מלחמה, סכנה וחוסר ודאות קיומית, אך חווית השבטיות הגנה עליהם ותרמה לבטחונם.

אך כל אלו נעלמו כלא היו בעת שאותם חיילים חזרו למציאות האמריקאית: אין שבט, אין חמולה, אין בהכרח ערכים של שיתוף והגנה הדדית, ויש הרבה בדידות. אתה יכול להיות עשיר גדול או פחות, נשוי או רווק, הורה לילד אחד או שלושה, ועדיין תחווה את אותה אימה של בדידות בהעדרה של קבוצת שייכות, חמולה, קהילה או שבט. הוא מספר כי רבים מהחוזרים משדות הקרב חוו הפרעות דחק פוסט טראומטיות (PTSD) לאחר הפרידה מחבריהם שהיוו מקור לחוסן נפשי, קבוצה מגובשת שחווה יחד אירועים ומעבדת אותם, אנשים שנמצאים שם אחד בשביל השני, חברי נפש שהיו בשבילו לתקופה ממושכת שבט של ממש, על כל משמעויותיו הקיומיות והנפשיות, אך גם מציין כי ייתכן וההגדרה של פוסט טראומה אינה מדוייקת כמו חווית הדכאון בעקבות אבדן הקשרים הקהילתיים ההדוקים שהיו להם בזמן השירות .

מזה שנים ארוכות אני בודקת ביני לביני, וכך גם מדי פעם מציצה אל חברי לראות האם גם הם חשים כמוני, ושואלת; איה אתה, שבט יקר שלי? כשהייתי ילדה ידעתי שאי שם באנגליה (שנראתה לי אז נורא רחוקה) יש לנו שבט ענק; משני הצדדים של סבא וסבתא היו המון אחים ואחיות ובני דודים ובני דודות ושושלות על שושלות. אמנם זה היה רחוק ממני גיאוגרפית, אך תחושת ההשתייכות לשבט כלשהו היתה בה מעין נחמה פורתה. ואז גדלתי, והתחתנתי, ונולדו הילדים, ולאט לאט הרגשתי יותר ויותר בחסרונו של השבט.

השיר של עידן רייכל: "כאן בין כל קירות ביתי שתיקה גדולה אפורה ומנחמת אל מול אימת הרחוב, וילון מוסט ואור הנר כאן בין כל קצוות ביתי יש זיכרון מכתב תחת דלת ואין קול אשר קורא ואין לו כל עונה", עוד טרם נכתב אך כבר הרגשתי אותו בליבי: הצלחנו להגשים את חלומו של כל זוג צעיר במדינת ישראל ולרכוש לעצמנו 4 קירות, אך היתה בהן שתיקה גדולה, מגינה ומנחמת מפני אימת הרחוב אך נטולת חיים של שבט חי ושוקק. לא היתה אחוות נשים ולא היתה עזרה הדדית ולא שום דבר שמחבר אותך אל השכן ממול.

נשאבנו למרוץ החיים הסוחף הקיומי בין הבית לעבודה מבלי יכולת להרים את הראש, לעצור הכל, ולצאת להרים הרחוקים לחפש אחר אותו שבט אבוד שלנו.

רבים מאתנו מכירים את התחושה הזאת היטב; אנחנו עובדים במקומות עבודה מוקפים באנשים, חוצים בדוחק את הקניון העמוס באנשים, נוסעים בכבישים עמוסים, מתפללים בבתי כנסת הומי אדם, אך חוזרים לבית הפרטי שלנו, רחוקים יותר מאי פעם מחווית השבט, הקהילה, העזרה ההדדית, האחד-למען-כולם וכולם-למען-האחד. הבדידות, לעיתים גם בתוך חיי זוגיות ומשפחה, היא אחת התופעות היותר מאפיינות (ומדאיגות בה בעת) של המאה הזו. בעולם הטיפול התופעה הזו לובשת צבעים וגוונים שונים: חרדות, דכאון, מצבי סטרס, פחדים, וכמובן משליכה גם על העולם הזוגי שהצטמצם משבט גדול ורחב שהקיף אותו ותמך בו בעת לידות, גידול הילדים, חגים ומועדים ולהבדיל גם בעיתות יגון, אבל ומשבר, וכעת הפרט נאלץ להתמודד עם כל אלו בין 4 קירות ביתו, רק הוא והיא, ולעיתים "שנינו ביחד וכל אחד לחוד".

את כוחו של השבט אנו מכירים היטב מתוך סיפורי המקרא. אברהם אבינו עובר את הנסיון הראשון בחייו; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. אברם נקרא לעזוב את השבט שלו, ביתו, מולדתו ומשפחתו, להשאיר את כל המוכר והידוע, המגן והחם מאחוריו, ולהקים אומה חדשה; אך רק נכדו, יעקב, זוכה להקים מחדש את האומה שנקראת על שמו "ישראל" באופן כה ייחודי; 12 שבטים שביחד מהווים אומה גדולה וחזקה. מנשותיו רחל ולאה ושפחותיהן בלהה וזלפה נולדו לו 12 ילדים, ומכאן ואילך זהו לא ערב רב של אנשים אשר מאחד ביניהם רק אל אחד, תורה אחת ואמונה אחת, אלא אומה המחולקת לשבטים מסודרים, כשלכל שבט יש אפיון משלו, מקום מוגדר במבנה המיוחד בה צועד מחנה בני ישראל במדבר ותפקיד מיוחד במסעותיהם אל עבר הארץ המובטחת. ובהגיעם לארץ לכל שבט יש נחלה ותפקיד.  המסר של התורה חזק וברור: "שבט" הוא עניין מהותי וחשוב  ולא בכדי נבנה העם שלנו במבנה ייחודי זה

חזרנו מגלות של אלפיים שנה אל ארץ ישראל שהיתה פעם קטנה ושורדת, והיום היא ארץ גדולה ומפולגת. עוצמת הקשרים החברתיים שעמדו בבסיס החברה האנושית השבטית במשך אלפי שנים נחלשו באופן ניכר. קל יותר להתבדל ולחוש חוסר כבוד לאנשים סביבך כשאינך זקוק להם ברמת ההישרדות. אנשים לכאורה מסוגלים לספק את צורכיהם בעצמם. אך רק לכאורה. כיוון שבתוך נפשנו פנימה בתוך העולם הייחודי בו אנו חיים, תחושת הבדידות חריפה יותר מאי פעם ועמה מגיעה גם לא פעם בנות הלוויה שלה הדיכאון, הסטרס והחרדה. ראובן, שמעון, נפתלי, יששכר וכל שאר אחיכם, אייכם?

יונגר, שסבו היה יהודי ומשפחתו הצליחה להמלט מצרפת טרם הכיבוש הנאצי לאמריקה, מביא בספרו דוגמא אישית מחייה של אשתו שנולדה בבולגריה בשנות הכיבוש הקומוניסטי. העוני היה כבד אך יחד עמו בא חיבור אנושי עמוק. היתה צפיפות גדולה בדירות הקטנות שאיכלסו משפחות שלמות אך לא היתה תחושת בדידות. רק עם הגיעה לאמריקה, מספר יונגר, חוותה אשתו בפעם הראשונה בחייה את הבדידות שהגיעה במפתיע יחד עם השפע והרווחה הכלכלית. 

ספרו של יונגר החזיר אותי בעוצמה רבה לסיפוריהם של רבים ממטופלי, המגלמים את הפרדוקס של החברה המודרנית; ככל שעולה השפע הכלכלי והרווחה ועמם גם ערכים של מימוש עצמי ופיתוח האינדיבידואל, כך קטנה חווית הלכידות החברתית, הקהילתיות, התמיכה החברתית וחווית ההשתייכות. חשבון הבנק אולי נמצא בזכות, אך המינוס בנפש האדם החווה בדידות קיומית הולך וצובר ריביות.  

השבט האישי שלי כבר מזמן לא קיים. דורות חלפו ומשפחתנו נפוצה ברחבי העולם, אך הצורך הקיומי הבסיסי אותו אנו רואים בכל תינוק שנולד, במגע אנושי, בקרבה, בבטחון המגיע כשהתינוק יודע שאינו לבד – לא יעלם לעולם. בתוך תוכנו הכמיהה לכל אלו שרירה וקיימת ובהעדרה אנו חשופים לחסכים ותחושת מחסור רגשי. האם נוכל אי פעם לחזור ולחוות את חווית השבט של אבותינו?

או טו טו אנו מסיימים את ספר דברים, תחל תקופת חגי תשרי  ולאחר שמחת תורה נחזור לקרוא את ספר בראשית ועמו נחזור אחורה בזמן לימים בהם הכל התחיל: הציווי על אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" לשם הקמת עם חדש בארץ אותה ייעד לה השם, דרך סיפוריהם של בניו יצחק וישמעאל ועד יעקב אבינו שבנה את האומה הישראלית במבנה שבטי מסודר ומאורגן  לתפארת. ולאורן של פרשות נפלאות אלו נוכל לחזור ולבחון בינינו לבין עצמנו מה בכוחנו לעשות היום על מנת לבנות מחדש לעצמנו את השבט שלנו, את תחושת הקהילתיות, הלכידות, את מעשי החסד הקטנים והגדולים, האחד למען כולם וכולם למען האחד, לאו דווקא בעתות צרה ומשברים לאומיים אלא גם ביום יום, כדרך חיים שהתורה שלנו זיהתה כמשהו שחשוב כל כך לבריאותנו הנפשית ולחוסננו האישי והלאומי. איש איש בדרכו הייחודית המתאימה לו ולמשפחתו הבה נתרום לחווית הבטחון והחוסן של "הנה מה טוב ומה נעים 'שבט' אחים גם יחד". 

18/9/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-2 דיונים

(2) הילה, 20/9/2016 04:34

נגוז ונעלם......

אכן כן,מילים כדורבנות,השבטיות ,החמלה,הערבות לצרכיו של האחר נגוזה,נעלמה מהעולם. הפכנו לאנשים "בודדים",בדלת אמותיינו,לא רואים מה נעשה מטר מאחוריי דלתיינו. את הריבית אנחנו משלמים על כך יום יום על זקניינו,וטפיינו. מה הנזק המצטבר?! ימים יגידו.(ראה מיקרה בודד,של ניצולי השואה לדוגמא)

(1) שמעון גרובר, 19/9/2016 09:10

ערבות הדדית בערבון מוגבל

ישראל של ערב שנת ה'תשע"ז היא מדינה שאזרחיה רחוקים מלהיות "שבט אחים גם יחד", כי הגבירים והאליטות הספונות במגדלי השן שלהן נהנים ממירב העוגה הלאומית ומונעים מאחרים לקחת חלק בעוגה הזו, ולכן גם הערבות ההדדית נשמרת לעצמם ולא חורגת לחלכאים ולנדכאים, שעצם הישארותם חוטבי עצים ושואבי מים, מאפשרת את קיום העשירון העליון.

הילה, 21/9/2016 17:25

ספונים............

אכן כן,ספונים במגדלי השן שלהם,בעיסקייהם ובממונם הנוסקים לשמיים,
ומה שהיה ,הוא שיהיה כדברי המשורר(קוהלת).
חוטבי העצים,ושואבי המים ימשיכו להיות הנידכאים והחלכאים,
ולמדינה יש אינטרס מובהק,שישארו ככאלה.
לא רואים את החלש,המדוכא,וה"מובס",נפשית ופיזית.ואנו,אנה אנו באים???
שבטיות???הצחקתם אותנו..............

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub