לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אחד נגד מאה

אחד נגד מאה

מחשבות על כתיבת תעודות

מאת

מעמד חלוקת התעודות שנמסרו השבוע לתלמידים הזכיר לי סיפור ששמעתי מחבר שלי, מחנך בעצמו:

כמו רוב המחנכים, עומס בדיקת המבחנים והתעודות גרם לו להגיע לתעודות האחרונות מתוך עייפות.

אמנם ידע שמדובר ממש בדיני נפשות, מכיון שאתה לא צריך יותר ממילה אחת לא במקום כדי לצלק תמידית נפש של ילד, אולם הזמן דחק ותאריך ההגשה הגיע ובתעודה האחרונה, הרגיש שהוא סוחט את טיפת הצלילות האחרונה שלו.

עבר עליה פעמיים לוודא שלא עשה פדיחות והגיש.

למחרת בערב קיבל שיחת טלפון מאמו הנרגשת של אחד מתלמידיו היותר 'מורכבים'.

בהיות חברי בעל פז"ם מוכח בשוק, ידע כבר שאחרי התעודות עליו להיכנס לכוננות ספיגה של 'צבע אדום'.

האמא פתחה בהרעשה ארטילרית כבדה ורימזה על הבאות:

"אתה לא יודע מה עשית לבן שלי!"

הוא החליט שזה הזמן המצוין להפעלת מערך הנ"ט ושיגר תשובה לאוויר:

"מה זאת אומרת? נחמד מצדך לבוא עכשיו כשכל השנה בקושי ראיתי אותך וגם אז התנצלת אחרי עשר דקות ואמרת שאת ממהרת לאספת ההורים של הילדה, אז איך את באה אלי עכשיו בטענות!".

אבל האמא, לא כל כך ספרה אותו והמשיכה בשלה:

"אתה פשוט הפכת אותו לגמרי! שתדע לך שאני הולכת לזכור לך את זה לכל החיים!"

בשלב זה זיהה חברי המחנך שהשיחה הולכת למקומות לא בריאים והגיע הזמן ללחוץ על הכפתור האדום לשיגור נשק יום הדין:

"גברת אני מבקש ממך קודם כל להנמיך את הטון אחרת איאלץ לסיים את השיחה!"

אבל האמא כבר הייתה על האוטוסטרדה, נעולת מטרה ובלתי ניתנת לעצירה:

"והחיוך שלו חזר! כל כך התגעגעתי לילד הזה"

"רגע, מה אמרת?" הוא ניסה לאתחל עצמו מחדש.

"בגלל המאה שהבאת לו, המאה היחיד שבני קיבל בשש שנותיו בבית הספר, הוא נראה בן אדם אחר לגמרי וגם הצבע חזר לו סוף סוף ללחיים".

הוא התחיל להרגיש מבולבל וביקש מהאמא להמתין רגע, ורץ מהר למחשב מאחר שידע שאין מצב שהוא הביא לנער המתקשה הזה מאה עגול. הציון הגבוה ביותר שלו אצלו עד עכשיו בתעודה היה גירוד השבע.

הוא הסתכל שוב והתברר לו שבטעות החליף בין שני האביחי בכתה. במקום להצמיד את המאה לאביחי המצטיין הכיתתי הוא הביא אותו לאביחי המתקשה שבחיים לא קיבל ציון גבוה יותר משמונה.

למחרת בהפסקה בכיתה, אביחי ניגש אליו, הסתכל לו בעיניים ואמר לו:

"המחנך, שתדע שלא ישנתי כל הלילה בגלל הציון שהבאת לי. אתה מבין? סוף סוף אני יודע שיש בתעודה הזאת מקצוע שגם אני שווה בו מאה ולשם שינוי הוא לא ספורט".

החבר סיפר לי שאילו היה יודע מראש עד כמה המאה הזו תשפיע על הדימוי העצמי החיובי של התלמיד הזה , היה מלכתחילה 'טועה'.

מאז בכל כתיבת התעודות, עושה חברי את הט.ל.ח (טעות לעולם חוזרת) הקבועה שלו ודואג להעלות בכל פעם לנער מתקשה אחר שתעודתו חפה מתשיעיות ועשיריות , את הדימוי העצמי על ידי עיגול נכבד (פעמים שה'מאה' כל כך תלוש מהמציאות שכל האמינות תתפוגג) של כמה נקודות בציון כלפי מעלה.

ועוד דבר אחד הוא למד מאז:

לפעמים אין בין תקווה לייאוש, בין דימוי עצמי בריא לתסכול מתמשך אלא מאה אחד בלבד.

הכותב, אבינועם הרש, מחנך ומעביר סדנאות ושיחות לנוער וחדרי מורים 

24/1/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) רחלי, 27/1/2016 18:08

וואי... איזה מרגש, ממש עברה בי צמרמורת כשקראתי את המאמר.

יישר כוח על זיכוי הרבים

(1) אנונימי, 27/1/2016 12:17

משה הס 7/1

וואוו תודה רבה, טרם שלחתי את התעודות בהחלט חומר למחשבה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub