השבוע, יום השנה לרצח רבין שוב יושמע ברדיו בלופ אינסופי "שיר לשלום" המיתולוגי של הזמרת מירי אלוני.

גם אני שייכת לזן האנשים האופטימי משהו, שמאמין שיום אחד עוד יהיה כאן שלום. יחד עם זאת קשה לי להזדהות עם שורות כמו "הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר", "מי אשר כבה נרו ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו, לא יחזירו לכאן", ו"אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".

מי שלא מכיר בחשיבותם של הנופלים, לא ידע לאמוד את ערכו של השלום שנקנה בייסורים.

פרובלמטית במיוחד עבורי היא השורה "לכן רק שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה". שירים הם סמל, תקווה, אבל רק בתפילה נוכל להגשימם.

שיר השלום הפרטי שלי הוא שירו של עוזי חיטמן ז"ל 'נולדתי לשלום'.

"נולדתי לשלום" נולד ביחד עם הדור שלי (ילדי שנות ה-80) וכולנו גדלנו עם חיטמן ועם שיריו.

מ"פרפר נחמד" עברנו איתו ל"הופה היי" ול"חלום עליכם", חיוכו הנצחי כשהוא מלווה בגיטרה נסכו תחושה של ידיד, חבר טוב. מעבר להיותו מלחין ויוצר בחסד עליון עוזי חיטמן היווה עבורי סמל לדור קיום. חיטמן שגדל בבית דתי שמר פינה חמה בליבו למסורת ישראל, בויכוחים הפוליטיים הוא לא הזדעק לנקוט עמדה אך בימים הקשיים של האינתיפאדה, כשאמנים אחרים סרבו להופיע מעבר לקו הירוק, הגיע עוזי עם הגיטרה ושימח קטנים עם גדולים.

עברו למעלה מ-20 שנה מאז נכתב 'שיר לשלום' . לילדי, אני ממשיכה לשיר את שיריו של עוזי חיטמן ובינהם גם אותו. ורק השורה "נולדתי לרצון ולאמונה שהנה הוא יבוא אחרי שלושים שנה" לא אקטואלית.

עברו כבר למעלה מחמישים שנה מאז הוכרזה עצמאותה של ישראל. ועדיין עצמאות של ממש לא הצלחנו להשיג לעצמנו באותן שנים.

השבוע, יום השנה לרצח רבין שוב ישמעו דעות קיצוניות משני עברי המפה הפוליטית, ואני רק מבקשת.

שירו את השיר הזה לשלום:

אני נולדתי לשלום שרק יגיע

אני נולדתי לשלום שרק יבוא

אני נולדתי לשלום שרק יופיע

אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו.

ותשאו תפילה.